מילה ותמונה

הרבה זמן לא כתבתי שיר.

לא חרזתי או הכנסתי דימויים הזויים.

לא דיברתי על אהבה או כאב.

לא נתתי כינויים לכאב לב וליתר דברים בזויים.

לא דימיתי אדם לענן,

או אישה למלאך,

או צנצנת לזמן,

או את זה לכך.

אני לא משורר,

כך טענתי שנים.

אם כבר, יוצר.

זה שני דברים לגמרי שונים.

משורר מספר על אהבת הארץ,

משתמש ב"חרוז-תפוז",

אני מספר על ארץ אהבתי,

וסיפורי זימה, גאווה ובוז.

דרכנו היא אחרת,

המשורר ואני.

אני מספר על אהבה מדממת,

הוא כותב קשקוש והופך על-זמני.

אני משורר גרוע,

אני לא יודע לחרוז,

אבל, תראו איזה איש קרוע,

מנסה גאוות מילים לבזוז.

תפוז ובוז זה חרוז די אידיוטי,

אם מסתכלים על זה אובייקטיבית.

וגם כל העסק הוא די פסיכוטי.

(אין לי שורה להשלים את החריזה,

בבית הבא ננסה לפצות על ההחלטה הפזיזה)

אז כמו שאמרנו, אני לא משורר,

אני רואה עצמי כבורא מציאות.

לוקח מציאות משלי ושל אחר,

מערבב ויוצר משמעות.

אבל עכשיו וידוי:

גם אחר הוא אני.

זה די דפוק, שווה נידוי,

אבל פיצול האישיות הוא די משני.

סוף יום אחרי שבוע מגעיל,

אוספים את הפקלאות ויוצאים לנוח.

חריזה מחורבנת בפוסט לא מתוחכם בעליל,

שיהיה לכם בתגובות משהו לשוח.

שתהיה שבת שלום,

ותקראו את הפוסט מהר,

יש סיכוי שעוד יימחק היום,

אני מכיר את המשורר...