"אני באמצע החיים, ועוד בלעדייך"
אז החלטתי לראות מה יש בצידו השני של ההר שפסגתו היא הגבוהה בחיי.
ההר שמונע ממני את אור השמש.
ואולי אין שם אור שמש, אלא קוצים ואש.
לא אדע אם לא אגלה.
אז יצאתי לדרך.
עם כל צעד התגבר בי הקול לחזור לאחור ולהישאר בגבולות המוכרים.
עם כל צעד התגבר בי הקול להמשיך ולשבור את הקירות שהורסים את חיי.
זאת ההחלטה הכי אמיצה שקיבלתי בחיי,
אבל בחיי כבר הספקתי ללמוד שאומץ הרבה פעמים גובל בטמטום.
כל הנתונים עמדו לרעתי.
ההר גבוה מדי, אני פצוע מדי, המטען שלי גדול וכבד מדי.
זה הר שאני צריך לטפס לבד, ואסור לספר לאף אחד,
כדי שלא ישאלו למה חזרתי הביתה מוקדם כ"כ, אם אשתפן ואוותר.
בתיק לא נשאר מקום ליותר מדי אוכל, אבל זה לא משנה, גם כך הבטן שלי מתהפכת מהתרגשות ופחד.
בקיצור, הרבה סיכוי לא היה לי.
נזכרתי בשיר של ריצ'ארד מרקס שליווה אותי בצעדים הראשונים.
שיר על זכרון ישן שהפך לאיום, והכריח אותו לעזוב את עירו.
שיר מדהים כ"כ, שהפחיד אותי וחיזק אותי באותה מידה.
טיפסתי וטיפסתי.
דרכתי על אבן שהתגלגלה ונפלה.
ליוויתי אותה במבטיי וראיתי כמה גבוה הגעתי.
לרגע לא האמנתי שאגיע עד לכאן.
הערב ירד וזה היה זמן טוב להקים אוהל קטן ולישון.
אכלתי את התפוח שהבאתי איתי מהבית.
את הסנדוויץ' אשמור למחר בבוקר.
הנחתי ראש על המעיל, ולמרות שהיה קר, העייפות הכריעה אותי ונרדמתי די מהר.
עם שחר התעוררתי מקולו של עיט שריחף מעל הצוקים שמסביב.
קצת מתיחות, תפילה קצרה לאלוהים, והמשכתי בדרך.
באיזשהו שלב, כל המחשבות נעלמו,
והתרכזתי כולי בנקודה בה אשים את הרגל והיד בפעם הבאה.
זה הפך מטיפוס של מרד בכל מה שהכרתי,
להישרדות.
"אני חוזר אחורה רק אם אני מתגלגל" הבהרתי לעצמי בכל רגע של שבירה.
הגיע הרגע.
שמתי יד על פסגת ההר ויד נוספת.
כל מה שנשאר עכשיו, זה רק למשוך.
עליית מתח אחת, ואני על פסגתו של ההר, רואה מה יש מצידו השני.
אבל אין לי אומץ.
לעזאזל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
