מילה ותמונה

יש רגעים שאין בהם כלום.

לא תהילה ולא בושה.

סתם רגעים.

עכשיו זה רגע כזה.

אז אין לי מה לומר.

אין על מה לבכות, להתבכיין או להתלונן.

את כל הדברים הטובים כבר אמרתי ברגעי ההשראה.

אז אני נשען לאחור, מציץ בשעון, ומציץ שוב כדי לגלות שלא הרבה זמן עבר ב-15 השניות האחרונות.

ברקע יש רדיו, אנשים עובדים, בחוץ יש שוק של יום שלישי.

אצלי בראש – דממה.

בחדשות מדברים על החיסול ליד הבית אתמול.

נורא.

קרוב.

מפחיד.

לך תדע מאיפה זה יבוא לך.

הדולר זז למעלה או למטה, הטמפרטורה זזה בעיקר למעלה.

מתי כבר חורף יבוא?

אין לי מה לומר.

לא תהילה, לא בושה.

מה נשאר לי?

אני לא טוב במקומות האפורים האלה.

אני מרגיש תקוע וחנוק.

אני מקווה שעד הערב או מחר זה יעבור.

הרבה זמן לא יצא משהו ממש טוב.

אנשים אומרים שזה מוזר להם להרגיש פתאום.

לי זה מוזר לא להרגיש.

זה מתסכל אותי והידיעה שאני פשוט לא מסוגל לכתוב עכשיו,

מאוד מקשה עליי.

זה שאין מה לכתוב, קצת מקל,

אבל אל תהיו קטנוניים, הבנתם את הכוונה.

אני מניח שבכל dear diary יש גם רגעים כאלה.

נו, שיהיה.

להילחם בזה לא יביא את הרוח.

אבל את יודעת שאת כן יכולה להביא אותה.

רוצה לעזור לי?