"הלכתי ברחוב, סתם להיראות בקהל.
ראיתי מלך צועני עם כתר מקלקר.
תהיתי אם אגמור כמוהו"
ג'ימי נעליים אף פעם לא פחד לגמור ברחוב.
"פאק, אלה החיים, עם זה ננצח." הוא תמיד אמר לי.
נטול כל פחד, אפילו הרציונלי ביותר.
הוא היה קצת מטורף.
"אף אחד לא רוצה להיות עצמו בימים האלה" הוא התעצבן על תרבות הפופ הבזויה.
ג'ימי נעליים מעולם לא רצה להיות אף אחד מלבד עצמו.
הוא היה מכלול של רע וטוב,
יפה ומכוער, גאוני ומטופש,
חכם כמו שד ואידיוט כמו בצל,
חזק כמו רמבו וחלש כמו יואש.
הוא היה מלאך והוא היה מלאך המוות.
הוא היה מוכשר והוא היה סתום.
היו לו רגעי תהילה ורגעים שמביך אפילו לחשוב עליהם.
כל אלה הפכו אותו למושלם בעיניו.
"אדם שהוא רק חכם, חסר לו מימד שלם של טפשות" הוא כל הזמן טען.
באחת השיחות הליליות שלנו הוא סיפר על החיילת שהכיר פעם.
היא גרה רחוק, אז אף פעם לא באמת הגיע אליה.
היא הייתה פצצת סקס.
יפהפייה.
היא הייתה גבוהה, היו לה עיניים גדולות ומזמינות,
גוף שלקוח מסרטי פורנו,
וחיוך שלקוח מהסרטים של דיסני.
הוא שמע מדי פעם על מעלליה.
זה שבר את ליבו.
זאת הייתה הפעם הראשונה מאז שנפרד מאהובתו המיתית שהוא גילה חולשה.
הוא אהב את הילדה, אבל רק מרחוק.
לא הייתה לו שום אפשרות לאהוב אותה מקרוב.
הוא יכל רק לשמוע ולכאוב.
"אתה יודע מי אחראי על כל הדמעות והבדידות שבעולם?" הוא שאל אותי באותו בדרך לכדורגל.
לא הבנתי.
ביום של כדורגל, ג'ימי נעליים נכנס לספירה אחרת.
"אני עם שחור בעיניים וצהוב בנשמה" אמר הסטיקר על האוטו, ואני ידעתי שזה-זה ג'ימי נעליים.
"אתה יודע או לא?!" הוא התעצבן כששאלתי מה עובר עליו.
"אז אני אומר לך. קפציאל".
קפציאל?
סחבק קרא קצת יותר מדי בזמן העבודה?...
מסתבר שקפציאל הוא אחד משבעת הארכי-מלאכים.
הוא המלאך של הבדידות והדמעות.
ג'ימי נעליים מצא את מי להאשים.
תמיד יש את מי להאשים.
עכשיו זה ארכי-מלאך, שבעיניי ג'ימי הוא ארכי-נבל,
כי איך ג'ימי מרגיש רע, סתם כך, בגלל מישהי שהכיר לדקה וחצי?
זה לא הגיוני.
חייב להיות שם משהו אחר.
כשהגענו לאיצטדיון ג'ימי חזר להיות ג'ימי.
למשך שעתיים, קפציאל היה דמות מהקבלה,
ואיתי שכטר היה האיש הכי חשוב עלי אדמות.
בדרך חזרה עצרנו לאכול.
הוא הוריד אותי אצל היקרה שלי והמשיך הביתה.
למחרת בבוקר הוא התקשר אליי וביקש שאגיע.
"שתזדיין עבודה, אני יותר חשוב. בוא כבר".
הכרתי את החוש הדרמטי של ג'ימי.
ידעתי שזה יכול להיות כל דבר מהתקף לב ל"לפני שאתה עולה, תביא חלב. אין לי כוח לרדת".
אבל נסעתי.
מה לא עושים בשביל ג'ימי נעליים?
באמת היה חסר לו חלב.
הוא סיפר לי שבלילה לפני כן, אחרי שהוריד אותי אצל היקרה, הוא נסע לים.
הוא דיבר עם הים.
הים הוא הפסיכולוג הכי טוב.
הוא מקשיב, ואתה נפתח אליו, ואתה נפתח לעצמך ואתה מגיע לתובנות נהדרות כלפי עצמך.
וכל זה בלי לשלם 280 ש"ח לשעה ורבע.
הוא סיפר לי שאותה חיילת היא אחת מאותם אלה שיום אחד,
כשיהיה מלך צועני עם כתר מקלקר בקרן רחוב בניו-יורק,
הוא יספר למי שרק ירצה להקשיב.
הוא יאמר שהוא אהב מישהי שהכיר לרגע ומרחוק, שהיא חיה עם חוקים שהוא לא הכיר,
שזה שבר לו את הלב, שהיא אף פעם לא תדע, ושבגללה הוא בכלל הגיע לשם.
שאלתי אותו למה הוא חושב שהוא יגיע לקרן רחוב בניו-יורק כמו אותו מלך צועני.
"אני לא מפחד לגמור כמוהו.
אנשים יחשבו שאני משוגע, אבל לרגע אחד הם יחשבו עליי.
כמה אנשים יחשבו עליך אחרי שיחלפו על פניך ברחוב?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
