מילה ותמונה

הגוזל הקטן ישב לו על בקן בראש הצוק.

אמא-עיט יצאה לקניות, היא הבטיחה שהיום היא מביאה תולעים איכותיות במיוחד לארוחת ערב.

אבא-עיט בעבודה. כשיחזור, בערך ב-6, יביא איתו עוד כמה זרדים, כדי להשלים את חדר השינה שלו ושל אמא-עיט.

מעל הצוק עובר מטוס.

הגוזל הקטן נבהל.

מה זה העיט הזה, לעזאזל?

המטוס עובר, חוזר השקט, הגוזל הקטן נרגע.

משעמם לו.

אחיו הגדול לא מזמן למד לעוף, ומאז שהוא עף כבר בקושי רואים אותו.

הוא קצת מתגעגע אליו.

אחיו הקטן, זה שבקע ממש חמש דקות אחריו שוב נרדם.

מזל שהגוזל הקטן הוא גם הגוזל החזק.

ככה הוא מקבל את התולעים היותר טובות.

כך, במשך כמה ימים,

אמא-עיט בקניות, אבא-עיט בעבודה, אח-גדול-עיט עם החברה, אח-קטן עיט-ישן,

והגוזל הקטן נשאר לבד.

עכשיו שתבינו,

זה בעולם שאין בו MP3, ישראבלוג ויוקי.

כלום.

רק שמיים למעלה, כלום למטה ושום דבר באופק.

משעמם.

בשבת בבוקר אחת, הוא החליט שנמאס לו והוא רוצה לעוף.

אבא-עיט עדיין ישן ואמא-עיט הלכה למטבח לראות מה עם הג'חנון-תולעת.

הגוזל הקטן הלך לקצה הקן והסתכל למטה.

הוא פחד.

אם זה היה קורה חודש קודם, אפשר היה לומר שרעדה לו הביצה, אבל זה לא יפה.

הוא עצם עיניים. "על החיים ועל המוות".

הוא קפץ.

הוא התחיל לנפנף, אבל לא קורה כלום.

"פאק! הייתי צריך לאכול את התולעים הירוקות, כמו שאבא אמר!"

הוא חשב לעצמו.

הוא התחיל להשלים עם גורלו.

כל חייו עברו מול חייו.

25 חצאי-תולעים, זרדים שנכנסים בכל חור, אמא, אבא ושני אחים.

פתאום נשמע משק כנף מלמעלה.

הוא לא יכל להסתובב, אבל הוא ראה צל שמכסה עליו.

בשנייה אחת הוא פתאום עף למעלה על גב נוצתי במיוחד.

זה לא היה אבא.

זאת בטח לא הייתה אמא...

"תודה, אדוני. אני ממש מודה לך".

בעל הכנף האלמוני לא ענה לו.

"אני גר ממש בראש הצוק, כאן" הוא הצביע.

 בעל הכנף עף לכיוון הצוק והחזיר אותו הביתה.

הוא נשבע שלעולם לא ינסה לעוף מבלי רשות ופיקוח של אמא,

ואכל את כל התולעים הירוקות שאמא לעסה לו.

אחרי כמה חודשים, הוא גדל.

למד לעוף.

הוא טרף לי את החתול, המניאק.

אני שומע מייקל בולטון עכשיו.

מה שלא תגידו, לא יעליב אותי.

אני הרבה אחרי הסף.

ותחייכו, סוף שבוע..