ג'וני דפק בדלת וחיכה.
הלב שלו פעם במהירות מטורפת. הרבה מעבר למה שההליכון בחדר כושר מרשה.
זיעה בידיים באמצע חורף אירופאי זה לא דבר של מה בכך.
מבעד לדלת נשמעו צעדים.
הבטן כבר התחילה לכאוב, אבל כבר אי אפשר היה להתחרט וללכת.
הידית יורדת, הדלת נמשכת.
קרן אור אחת זריזה במיוחד פרצה את הדרך והאירה מעט את חדר המדרגות החשוך.
הם נעמדו אחד מול השנייה.
ג'וני מחייך במבוכה, כאילו מתנצל.
המבט על פניה הוא לגמרי של הלם.
"היי..."
הוא אמר בקול קלוש רק כדי לשבור את השתיקה.
היא פתחה את הדלת יותר ונעמדה לצידה, מזמינה אותו להיכנס.
הוא נכנס והסתובב אליה.
היא סגרה את הדלת ונשענה עליה.
עדיין לא מדברת.
הוא התקרב אליה.
לקח את ידה.
היא החזיקה את ידו חזק, שלא יחשוב אפילו על לשחרר אותה.
ג'וני לא חשב על זה.
הוא התקרב אליה עוד צעד אחד.
היא השעינה את הראש שלה על החזה שלו ובכתה.
הוא חיבק אותה חזק.
מתאפק שלא לבכות.
שותק, כי יודע שאם יפתח את הפה, יבכה כמו ילדה קטנה.
הוא הוביל אותה לספה והם התיישבו.
"יורד שלג, אף פעם לא ראיתי שלג יורד", הוא אמר בתמימות.
היא חייכה.
"רואה שאני מגשימה לך חלומות?"
עכשיו הוא חייך.
המחנק בגרון קצת נפתח, ועכשיו הוא יכול לדבר.
היא שאלה איך הוא מצא אותה.
הוא סיפר לה על התחקיר שעשה למשפחה ולחברות שלה והם הסכימו רק לספר לו שהיא בלונדון.
על החופש שלא נתנו לו מהעבודה והוא היה חייב להתפטר.
על הקור האירופאי שקרע לו את היד, על האוכל שהוא לא יכול להכניס לפה,
על השיכורים בכל פינה, הזונות מתחת לחלון החדר שלו,
על הכנופיה שכמעט שדדה אותו ואיך פיספס פעמיים את הרכבת הארורה.
ואיך מצא אותה אחרי שעבר על ספר טלפונים של לונדון, והוא לא ידע אם כותבים את השם שלה עם V או W,
מה שהאריך את החיפוש.
אבל בסוף הוא מצא.
זה קרה רק הבוקר.
הוא עלה למונית, רק בשביל לגלות שזה מרחק הליכה.
ואיך הוא כמעט התחרט אחרי שירד מהמונית וחזר על עקבותיו.
ואיך השתכנע והמשיך.
וכשהגיע למדרגות התחרט וחזר לרחוב.
ושוב השתכנע והמשיך.
ואיך שכשהגיע לקומתה התחרט וירד במדרגות.
ושוב השתכנע והמשיך.
ואיך שכשהגיע לדלתה התחרט וחזר על עקבותיו.
ושוב השתכנע והמשיך.
ואיך כשדפק על דלתה התחרט ורצה לברוח,
אבל לא רצה שתסתכל מהחלון ותראה אותו רץ כמו פרחח מכיתה ה',
אז הוא נשאר.
ואז היא פתחה.
וככה הוא מצא אותה.
בזמן שהוא סיפר על ה"איך?", היא לא הפסיקה לחשוב על ה"למה?".
הוא שאל איך היא, ומה היא עושה בימים אלה.
הוא נורא רצה לשאול אם יש שם מישהו, אבל פחד מהתשובה.
לא היה.
היא הלכה להכין לו קפה.
אחרי ששתו אותו והתחבקו שוב,
הם קבעו להיפגש.
כשכבר עמד בדלת, היא שאלה אותו את השאלה שעמדה לה על קצה הלשון מרגע שעמד בדלת.
"עוד 5 דקות, לכל היותר, תדעי".
היא לא הבינה, אבל לא הציקה לו.
ג'וני לא תמיד היה כזה ברור, אבל לפחות אי אפשר להאשים אותו בשעמום או בנאליות.
היא הסתכלה מהחלון על ג'וני הולך לכיוון המלון.
על המעיל השחור פתיתי שלג, כמו קלישאה מ-streets of London.
מונית השפריצה עליו מעט מים.
היא חייכה.
ג'וני לא תמיד היה כזה קלאמזי, אבל אי אפשר להאשים אותו בעודף מזל...
אחרי עוד פניה של ג'וני הוא נעלם.
היא הלכה לאסוף את כוסות הקפה וצלחת הבראוניז, ומתחתיה היה פתק.
"מספרים עליו שאחרי 40 שנה, חזר לעירו והוא כבר רב גדול.
אישה אחת ניסתה להתקרב אליו, התלמידים שלו עצרו אותה והרחיקו.
אמר להם: הניחו לה, כי היא תורתי הקדושה".
ג'וני הבין מה חשוב, מה חשוב יותר ומה הכי חשוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
