מילה ותמונה

"חשבתי שלא אוכל לחיות בלעדיך, אבל עם הזמן זה ישתפר"

 שלחת לי בהודעת SMS, ואני לא הבנתי מה את רוצה ממני באמצע החיים.

עברו שנים מאז שבכלל שכחתי ממך.

פתאום באמצע יום שלישי אני מגלה שאת לא שכחת אותי.

ברגע אחד, הכל חוזר.

מקוללת שכמותך, למה זה היה טוב עכשיו?

חיי איתך לימדו אותי שאין אדם ששווה את החיים שלי,

ושאין רגע בזמן שלא חולף.

גם הכאב הזה שהשארת לי.

זה שגרם לי להקיא מבכי,

לישון רק עם טלוויזיה דלוקה כדי שלא יהיה חשוך ושקט אפילו לרגע,

לא לאכול ימים, לא להתגלח שבועות ולחיות כמו כלב עזוב.

זה לוקח זמן, אבל זה עובר.

אז עכשיו את באה ואומרת לי שעוד תשכחי אותי?

עכשיו אני צריך לחיות עם המחשבות של "מה את עושה עכשיו" ו"את מי את אוהבת".

ולתהות אם המניאק ההוא עדיין בתמונה,

ואם הסוף הנוראי שלנו לימד אותך שלשקר זה חטא שיכול להרוס חיים.

דווקא הייתי בסדר.

לא חשבתי עלייך, לא רציתי אותך, לא עניינת אותי.

לא התפתתי לקרוא מיילים ישנים ומכתבים ששלחת לי בדואר,

ולהסתכל על התמונות שלנו יחד.

לא הייתי צריך את זה.

אבל לדעת שעדיין לא שכחת ממני...

את זה ממש לא הייתי צריך לדעת.