מילה ותמונה

כתבתי כל כך הרבה פוסטים בנושא גלעד שליט ואלדד רגב ואהוד גולדווסר.

רק שלשום כתבתי פוסט "עסקת השבויים - כן או לא".
אבל בבוקר אתה מתעורר, ואתה קולט -
הילד יושב שנתיים בשבי.

ילד בשירות סדיר שהופך לסמל לאחדות לאומית בעל כורחו.

זה לא צריך להיות ככה.

שנתיים בשבי, זה שנתיים יותר מדי.

כל כמה זמן יוצאת כותרת שמבשרת שהסוף קרוב והוא עוד מעט יחזור הביתה.
באותה מהירות היא מתחלפת.

כל יום בשנתיים האלה,
שמענו את השם של גלעד שליט, ראינו תמונות שלו, חשבנו עליו, התפללנו עבורו.
והשנתיים האלה, בטח נראות לו כמו 20, לילד.

אני יכול רק להתפלל שלא ניפגש כאן בתאריך הזה בשנה הבאה.

בלי קבוצות ויוזמות בפייסבוק, בלי עצרות וכנסים.

אני מקווה שב-25 ביוני 2009, בערך בשעה הזאת, גלעד יישב עם אבא ואמא וחברים.
ישתה כוס קפה, יאכל איזה קרואסון או טוסט בריא, יקרא עיתון,
יחייך כשיראה תמונה מצחיקה בשער האחורי,
ויתעלם מהתאריך הזה, כי מה שחשוב זה מתי הוא חזר הביתה ולא מתי הוא נחטף.
כי 3 שנים זה כבר לגמרי הרבה יותר מדי.