גלעד היקר.
אין מספיק מילים בשפה העברית כדי להביע את התחושות נוכח היותך שם בשבי.
בשביל להסביר, יש דמעות של אמא ומלחמה של אבא.
אני לא אוכל לתאר את זה טוב יותר.
אנחנו, אלה שעבורך הם זרים מוחלטים, הפכנו אותך לבן בית שלנו.
אתה, יחד עם אחיך מלבנון, הפכתם להיות, בניגוד לרצונכם, לחלק מפעימות הלב והתפילות של כולנו.
אני לא יודע איפה עומד המשא ומתן ומתי תבוא הביתה.
אני לא יכול להבטיח לך שתחזור בקרוב.
אבל אל תתייאש.
אנחנו לא מתייאשים ולא מוותרים עליך.
יש לנו ראש ממשלה אידיוט ומושחת וממשלה שלא נדע,
אבל הפעם, העם לא יוותר.
את רון ארד מזכירים בתקשורת ביום הנפילה בשבי וביום ההולדת שלו.
אותך ואת אחיך מלבנון מזכירים כל יום.
העם והתקשורת לא נותנים לזה לרדת מסדר היום.
כל פעם שיש איזושהי ידיעה, היא ישר הופכת לכותרת בכל העיתונים וכל אתרי האינטרנט.
אתם חשובים לנו, אנחנו רוצים אתכם חזרה בבית.
אני יכול רק לדמיין, וגם זה בקושי,
את הרעד בידיהם של הוריך כשקיבלו את המכתב ממך.
אני יכול לתאר את הדמעה שירדה לך כשכתבת את המכתב והרטיבה את אחת האותיות וקצת מרחה אותה,
ואמא, שמכירה אותך יותר טוב מכולם, ודאי ליטפה אותה.
גלעד היקר...
יש 7 מיליון תושבים במדינת ישראל.
איש איש חי את חייו.
אין הרבה חוטים מקשרים ביני לבין פלוני מבאר שבע או אלמוני מקריית שמונה.
רק 3 חוטים שנרקמו בינינו אי שם בקיץ 2006,
ואנחנו כל כך רוצים שהם יהפכו מחוטי מתכת דוקרים,
לחוטי משי מלטפים ומחבקים,
כשנראה אותך ואותם חוזרים הביתה.
מחבקים את ההורים, את החברים, את הנשים.
מחייכים.
אולי בפעם הראשונה מאז אותו בוקר נוראי,
לראות אתכם מחייכים.
אנחנו מחכים,
ואנחנו לא ניתן לראש ממשלה כושל להשאיר אותך שם.
לא הפעם.
בכל פעימת לב ותפילה, שם אתה מוזכר.
מכל מטוס שנוחת וכל אוטובוס שמגיע לתחנה,
אנחנו רוצים לראות אותך יורד.
מחייך, בטוח, מרגיש בבית בארץ ששלחה אותך להגן עליה.
בשביל אמא ואבא והאחים והחברים וכל מה שיקר לך,
אני מקווה שאתה חזק שם.
אולי מחר, אולי מחרתיים, אולי-לא-יודע-מתי,
זה ישתלם.
אתה תחזור הביתה.
באמונה, בידיעה, בוודאות,
אתה תחזור הביתה.
אין סוף אחר,.
גם אם הסרט נורא ארוך ומייגע,
אין סוף אחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
