שכבנו יחד על הדשא והסתכלנו לשמיים.
ראש ליד ראש, הרגליים רחוקות.
את הצבעת על ענן שנראה לך כמו תנין.
צחקתי עלייך.
זה לא היה תנין, זה דרקון!
זה היה יומיים לפני שנסעת.
אני לא ידעתי שאת מתכננת לעזוב ככה, חשבתי שהכל היה טוב.
אבל נסעת.
העתיד חיכה לך במקום אחר.
סלחתי לך כי הבנתי, אבל עדיין התגעגעתי.
עבר מספיק זמן ועדיין לא חזרת, אז הנחתי שהגיע הזמן לחפש אותך.
נכנסתי לאוטו ונסעתי לכתובת שהשארת לי כשנסעת.
מחוץ למה שאמור היה להיות ביתך ישב איש זקן על כסא נדנדה.
שאלתי אותו איפה את.
הוא נכנס פנימה לתוך הבית ויצא אחרי דקה.
הוא הושיט לי פתק.
"תשאל אותה בעצמך".
הרמתי את הטלפון.
לא בטוח אם לחכות או לנתק.
"הלו" ענית בקול עדין.
הייתה שתיקה, ואז התחלנו לדבר.
"קולך לא השתנה."
"אני יודע שהיו לך זמנים קשים."
"תאמרי לי איפה את, אבוא מיד."
הגעתי לרחוב שלך, כבר לא יכול להיות איתך.
הרגשות הציפו אותי.
נעמדתי על סף דלתך.
דפקתי על הדלת.
מבעדה שמעתי אותך שואלת "מי זה".
הייתה שתיקה.
פתחת את הדלת.
הבטתי בעינייך. חיבקת אותי חזק.
דרך החיבוק ראיתי ליד דלת חדרך ילד קטן.
הוא נראה ביישן.
חייכתי אליו.
הוא חייך אליי בחזרה.
היו לו העיניים שלי.
היה לו החיוך שלי.
הילד גדל ועזב את הבית.
נשארנו רק שנינו. חיינו חיים מאושרים.
עברו 20 שנה מאז אותו יום בפארק,
חשבתי שזה יהיה רעיון טוב ללכת לשם שוב.
אנחנו כבר לא צעירים, אבל למי אכפת.
נשכבנו על הדשא, הבטנו לשמיים.
ראש ליד ראש, הרגליים רחוקות.
אפילו לא ענן אחד בשמיים.
"זוכר את התנין?" שאלת.
"דרקון. זה היה דרקון".
יומיים אח"כ לא עזבת אותי.
את עדיין איתי.
לפעמים רגעים קטנים מקבלים משמעות מיתולוגית.
לפעמים הם סתם רגעים קטנים.
היו לנו את שניהם.
כשאני חושב על כל הזמן איתך שאיבדתי אחרי שהלכת ממני,
אני חושב שאני מעדיף אותם סתם רגעים קטנים.
הבוקר שמעתי את השיר, אחד האהובים עליי, ללא ספק.
כל היום זימזמתי אותו.
התיישבתי על המחשב (החדש, הוא בן כמה שעות),
והתחלתי לתפור סביבו סיפור.
זה מה שיצא.
ומי שלא מזהה את השיר - שייבוש לו!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
