מילה ותמונה

יום שישי, 8 בערב.

דפיקה על הדלת.

"אוכל!".
אני קם.

השולחן עוד לא ערוך.
גורר עצמי חזרה לחדר.

8 ועשרה, אמא מתחילה להתעצבן.
"נו, מה, הזמנה אישית?".

מישהו צועק מהחדר השני "אבל השולחן לא מוכן".
"אז בואי תעזרי לי!".

8 ועשרים.

עוד דפיקה על הדלת.

אני יוצא.

מקצה המסדרון אבא עם פיג'מה וכיפה.

ניו מסתובב מתחת לשולחן, מחכה לזה שיקרא לו ויגניב לו קצת לחם.

אחת האחיות עדיין מול הטלוויזיה ואבא קצת מתעצבן.

הוא מתחיל לקדש.

אמא גונבת שני צעדים למטבח ומתחילה למזוג את החריימה.

"חכי דקה" הוא גוער בה.

שנים, כל שבוע, "חכי דקה".

היא אף פעם לא מחכה.

הקידוש מסתיים.

מחלקים את "המוציא".

אני מסרב בתוקף לאכול לחם עם מלח. מקבל את שלי בלי.

גם ניו מקבל את שלו.

חלק אוכלים חריימה, אחותי בעלת הנטיות האנורקטיות וצמחונית ללא אידיאולגיה (או במילים שלנו: בעייתית),

מתלוננת שאין מה לאכול.

מעלים את "פרשת השבוע".

בד"כ זה תוכניות כלכליות או הדיון "מתי תתחיל לדבר עם אחותך".

אני מסרב בתוקף להתייחס לנושא.

גם לזה שהיא אחותי.

אחות לשעבר, אני מתעקש.

אמא שותקת. לא נעים לה.

ואז שומעים משהו בטלוויזיה ואני אומר משהו.

הם צוחקים.

אתם לא רואים את זה עליי, אבל כשיושבים על שולחן שישי, זה 15 דקות התהילה השבועיות שלי.

בפורום הנכון, גם אני יכול להיות מצחיק.

הקטנה מבין השלישייה מסיימת ראשונה.

היא ממהרת לצאת.

אני לא מרשה לה לקום מהשולחן לפני שכולם מסיימים, או לפחות עד שאני קם...

אני רואה אותה פעם בשבוע, שלא תחכה לי?

מדברים על ענייני השבוע החולף ומקבלים החלטות שאף פעם לא מתממשות.

בסוף תמיד אמא נשארת עם אחי.

אבא קם לראות טלוויזיה.
אחות אחת למחשב והשנייה בדרך החוצה.

אח"כ מתחיל הדיון מי עושה כלים ומי מפנה שולחן.
אל תצחקו, כלים של 6 אנשים על בסיס שבועי זה הרבה.

השולחן מסודר.

אמא בחדר.

אבא נרדם בסלון.

שקט.

אז אני מבין שיום שישי זה היום היחיד שעוד נשאר לנו יחד כמשפחה.

אז נכון,
האוכל לא תמיד משהו וכל עניין השבת מדבר אליי פחות ככל שחולפות השנים,
אבל כשאבא עובד כל הלילה וביום ישן ואני רואה אותו רק בסופ"ש,
כשאחי בצבא ואחת האחיות עובדת במשמרות,
יום שיש זה כל מה שיש לנו.

ואתם יודעים מה?
אני לא רכושני מדי כלפי המשפחה שלי,
אבל ברגעי החסד האלה אני יודע שאני לא לגמרי לבד.