היום הבלוג "חוגג" 4 שנים.
777 פוסטים ששרדו את מבחן הזמן, ובעיקר המון המון אנשים שראו את הבפנוכי שלי, בלי
מסיכות ובלי הסתרות.
הרבה אהבו את מה שראו ואמרו לי את זה. היו חלק שקיללו את אמא שלי, קראו לי אידיוט, סנטו בי,
בעטו בי ולעגו לי.
היו 2 מיוחדות שבגללן עד היום אני צריך לאשר תגובה-תגובה.
גם לי זה לא כיף. תאמיני לי.
הכרתי חברים, חלקם היו טובים, הכרתי אנשים טובי לב.
הייתה למשל שירן, שהייתה נהדרת אבל לא לי.
הייתה הודיה, שהיא בנאדם כ"כ טוב, עם לב כ"כ טהור, שגם אם הייתי יושב
איתה לבד בבית והבפלה האחרונה הייתה נעלמת מהצלחת, לא הייתי חושד בה גם אם הייתה
מורידה פירורים מהחולצה.
הייתה מורי, שהיא הדבר הכי גדול שהבלוג הזה הביא לחיי,
וירדן שהתאהבתי בה לדקה וחצי ורק המוות של ניו נתן לה פרופורציות של בנאדם.
הייתה אוסי המשגעת וקייט הסופר-סקסית וקרן שהצילה אותי אחרי המוות של ניו,
וויקטוריה, שהיא שווה בלוג בפני עצמו. לא פוסט. בלוג.
היו עוד הרבה, אבל את חגיגות 4 השנים לבלוג, אני רוצה להקדיש לך.
עוד מעט את תביני מי את.
היית פה רק לזמן קצר. התכתבות מוזרה כזאת, שהתחילה בגלל תמונה אחת אצלך והפכה
להיות, במשך כמה לילות, רומן כתוב מעולה ונהדר.
ניגשתי אלייך בזהירות, נטול פאסון.
והתקרבתי אלייך במהירות, נטול חשש.
והדבר הכי יפה לאורך כל הזמן הזה, זה שהכל היה שפוי.
סוחף וכיפי ונהדר, אבל תמיד בפרופורציה, משהו שיותר מדי פעמים הולך לי לאיבוד.
התגובות שלך פה ובמקומות אחרים מלמדים אותי למה זה היה ככה.
את פשוט בנאדם נורמלי, במובן הכי טהור ויפה של המילה.
אין לך שריטות מסוכנות, אין לך נטיות הרס עצמי, את כ"כ בוגרת ובשלה, ויפה
וחכמה. בן הזוג שאיתך היום, חייב להיות איש מאושר על האישה שמצא לו.
את היית איזון בתוך עולם די מטורף שאני חי בו. הוא לא מטורף בגלל הקצב ומה שקורה
בו, הוא די מת מהבחינה הזאת. הוא היה מטורף בגלל שהראש שלי אף פעם לא נותן לי הרבה
יותר מדי שקט.
וכשדיברתי איתך, הייתי רגוע.
הייתי במקום שאני רוצה להיות בו. זה לא קורה הרבה.
הרגשתי שאני מדבר עם מישהי שאין לי צורך להרשים. היא כבר התרשמה,
ואני לא יכול לשים מולה מסיכות, כי היא כבר מכירה היטב את הדפיקויות שלי, כי היא
קוראת עליהן.
זה מטופש לנסות לכתוב על משהו נורמלי כמשהו מיוחד, בטח בחיים המאוד נורמליים שלי,
אבל האנשים שנכנסו אליי... אף אחד מהם לא היה באמת נורמלי ואת היית יוצאת הדופן.
כל האנשים שציינתי למעלה נגעו בי בדרכים שאולי קצת הוציאו אותי מאיזון. אני לא יודע
איך להסביר את זה בדיוק. לא משנה באיזה מילים אבחר, זה עלול להוציא אותי דביל. כשסיפרתי
עלייך לאיש שאני מספר לו על אנשים, הוא ישר אמר שאת אחרת. אני חושב שאפילו סיפרתי
לך על זה.
כי לא איבדתי את עצמי בתוכך. מצאתי בך מקום נוח.
זאת הייתה ההתחלה הכי שפויה שהייתה לי.
רק שהמרחק והזמן, כמו תמיד, לא היו לטובתי, והיום את עם מישהו אחר, ואת בין
הבודדים שאני באמת שמח בשבילו ומפרגן לו על זה. תשאלי כמה מהשמות למעלה. הם יספרו
לך שהסתלקתי מהם ברגע ששמעתי על מישהו חדש.
ופה, איתך, לצערי, את היית זאת שהסתלקה.
אני לגמרי מבין אותך, אני לא מתלונן. אל תביני לא נכון.
פשוט חבל לי. זה לא היה רגע נעים ועטור תהילה עבורי, כמו שאת יכולה לנחש,
כי אחרי אותם לילות של קירבה, אחרי שנעלמת ממש רציתי לדבר איתך.
לא אותן שיחות, אלא... סתם, לדבר.
אני עדיין מנסה, כמו שראית בשבוע שעבר. זה היה נהדר בשבילי, המילים שלך, בתקופה
השחורה הזאת.
אני עכשיו קורא ומגלה שאני לא כ"כ מצליח להגיד את המחשבות שלי.
בראש הן נשמעות הרבה יותר טובות, והדרגה הזאת של "נורמלית" שאני מעניק
לך פה,
היא לא פחותה מאלה שסחפו אותי ובעטו בי, אלא גבוהה יותר.
בטוחה יותר.
מה-שאני-מחפש-יותר.
כי טירוף זה נחמד.
והרפתקאות זה חשוב.
ולהיסחף זה מצעיר
ולהתרגש זה מזכיר לי שאני עדיין חי.
אבל בבואה של אותה אחת, תהיה אשר תהיה,
אני יכול לקוות שתהיה לי תחושת הביטחון והשקט שהייתה לי איתך.
בארבע השנים האחרונות דיברתי עם עשרות אנשים שלא הייתי מדבר איתם בשום דרך אחרת.
נפגשתי עם המון אנשים שלא הייתי יודע על קיומם אחרת.
נסחפתי, טעיתי, הוטעיתי, ובסוף חזרתי לאותה נקודה.
וכבר חודשים ארוכים, כשאני משחזר לאחור,
אז בין מורי שהייתי מתחתן איתה מבלי לחשוב פעמיים,
לירדן, שהייתי עושה לה מלא ילדים קטנים והיא הייתה הופכת להיות אם חד הורית ששונאת
את אבי ילדיה,
לויקטוריה, שהייתי עושה אותה אישה מאושרת אם היא הייתה רואה בי בן אנוש,
לאוסי, שירן וקרן וכל היתר,
האדם היחיד שלא גרם לי בסוף להרגיש ממש, אבל ממש ממש מחורבן לגבי עצמי,
היית את.
אחרי 4 שנים שאני כותב פה את עצמי לדעת, מאות אלפי מילים, אולי יותר,
הבנאדם היחיד שלא גרם לי להתחרט על דברים שהם בכלל לא באשמתי ולא הסתכל עליי
מלמעלה בשום שלב,
היית את.
ובגלל זה, את הפוסט ה-778 שלי אני רוצה להקדיש לך.
אני מקווה שכבר הבנת מי את.
ורציתי להגיד לך תודה ענקית,
ולקוות שעוד ייצא לנו לדבר,
וגם אם לא,
גם אם תעלמי מפה כי את חושבת שהפוסט הזה מפגר, מוזר ומוגזם,
כשתרגעי, תחשבי על זה ותדעי,
שבאיזשהו שלב בחייך,
היית פיסת השקט הנפשי של מישהו. ההיגיון, האיזון והפרופורציה.
היית השכל הישר
במקום שכולו שליפות מהבטן ונקיטת צעדים בקצב הלב, שנוטה לפעום מהר מדי.
היית נהדרת.
את נהדרת.
תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
