מילה ותמונה

לפעמים נדמה לי שמאחורי כל הקצב המטורף הזה של החיים שאת מנסה לחיות,
או לפחות להראות לי שאת חיה, את לא מאוד שונה ממני.

את אוהבת מילים, כ"כ אוהבת מילים,
ואוהבת את המילים שלי.
אבל רק אוהבת את המילים שלי.
לא אותי, אני לא משנה, אני לא יכול להיות חשוב יותר משאני עכשיו,
ואין בשבילי מקום בין כל האנשים היפים שסובבים אותך.

מצד שני, זה נראה בזמן שהאנשים שהיו סביבך חיים בקצב מטורף,
יוצאים, מזדיינים ובעיקר עושים כסף ונראים בכל מקום,
את מסמסת לי על זה שיש לך יותר מדי כביסה להכניס לארון.

וזה מדהים בעיניי, וזה מקסים.
כי אחרי כל הדברים המטומטמים שאמרתי לך,
ואחרי שהורדת לי כאפה ואמרת לי להסתלק,
ביום חמישי בלילה את כותבת לי הודעות על זה שיש לך
יותר מדי כביסה להכניס לארון ואת שונאת את זה.

ואולי זאת הרמה להנחתה,
הזמנה בסגנון "אתה ער? אולי תבוא להכניס לי. את הכביסה לארון, כמובן".
או הצעה לבוטי-קול, כי אמרו לי שהודעות לא קשורות בשעות לא סבירות, הן סוג-של הזמנה,
אבל בשבילי זה היה הרגע המנצח,
כי עם כל החזות הקשוחה והמרוחקת,
עם כל הניסיון להיות הכותבת האולטימטיבית,
ועם כל ה"אני פה, אתה שם, וככה זה יישאר" שלך,
בסוף זה נגמר במציאות שלך,
שצבועה באותו אפור בדיוק כמו שלי.

זה היה רגע מנחם.
כי אמנם אני יודע שלא תקרי לי ולא נהיה לא נפגש עוד וכו'.
אבל את אנושית וכמוני, ולא כמו שניסית לצייר את עצמך הרבה יותר מדי פעמים.
יש לך הרבה יותר מדי זמן מת, ואת לא מתביישת בו.
ככה אני אוהב אותך.

לא באולימפוס שאת נחה עליו.
בגובה העיניים. כשאת כמוני -
יום חמישי בלילה,
מקפלת כביסה,
מכניסה לארון,
ומחפשת מישהו שיגיד לה לילה טוב.
ובוחרת בי.