מילה ותמונה

מכל תמונות ההרס והמוות באינדונזיה, הכי העציבה אותי תמונה של פרה מתה.
מכוסה באבק, בפוזת שכיבה של ניו כשהיה עושה לעצמו ציפורניים, ונטולת חיים.

קראתי איפשהו או שמעתי איפשהו, אני כבר לא זוכר, שחיות לא מרחמות על עצמן.
הן נלחמות על חייהן.
תהיתי לעצמי איך הרגישה אותה פרה. היא ראתה אנשים רצים ובורחים. מכסים את פניהם, בעודה אולי מסובבת את הראש ומנסה לנשום עוד נשימה אחת נקייה.  
היא נעמדה מאחורי קיר או עגלה או סתם תל אבנים. בטח החומה תחסום, היא חשבה לעצמה.
היא התחילה להיחנק באיזשהו שלב, והשתעלה והפעילה את ריאותיה האדירות בניסיון לנשום.
אבל היא לא הצליחה. עם כל שאיפה, נכנס עוד אבק ומילא עוד יותר את ריאותיה, גרונה ופיה.
היא נחנקה והתעייפה, התיישבה והתייאשה וחיכתה למותה.
היא לא ביקשה עוד הזדמנות, היא לא רצתה להיפרד מאף אחד. אולי היא הייתה עצובה, אולי היא פחדה נורא, אבל היא לא ריחמה על עצמה.

הפרה הזאת, כמו גם כלבים, חתולים, תרנגולים, ציפורים ושאר חיות שהיו שם, מתו מוות המוני ועצוב, והפעם, לשם שינוי, אין אף אחד שאפשר להאשים בזה.
תהיתי אם היו כלבים שהעדיפו למות ביחד והתקבצו כולם. להקת ציפורים או קבוצת חתולים, שלא נסו על נפשם, אלא קיבלו את גורלם.
תהיתי אם הם בכלל יכולים לקבל את גורלם ואם יש להם את התפיסה הקונספטואלית של "מוות" על משמעויותיו.

זה אחד החסרונות שלנו, כבני אדם.
אנחנו תמיד חושבים על הכל, מנתחים הכל והכי גרוע – גורמים לעצמנו להאמין באמיתות מאוד סובייקטיביות ומפוקפקות.
כל דת מאמינה באלוהים וגן העדן שלה, ומי שלא מאמין כמוה – יישרף באש הגהנום. זה לא עושה שכל משום בחינה.
אבל אמונה לפיה גן עדן היא מקום אישי, ולא נפגוש אחרי מותנו את אברהם אבינו ומשה רבנו, אלא את מי שאנחנו רוצים לפגוש אחרי מותנו, היא הגיונית יותר בעיניי מתפיסה שלאורך ההיסטוריה, פחות ממיליארד יהודים (לדוגמא, זה לא הויכוח) הגיעו לגן עדן וטריליוני, טריליוני האנשים שחיו משחר האנושות ועד היום ולא היו יהודים ולא האמינו בדת משה וישראל, עולים באש גהנומית. זה פשוט לא הגיוני.
הרי יש 'גויים' טובים אלפי מונים מיהודים מאמינים, ויש יהודים מאמינים שטובים אלפי מונים מאותו מוסלמי ששולח את כל האנושות שלא מאמינה במוחמד אל התופת.
לא יכול להיות שכולם צודקים. אם גן עדן הוא לא אישי – כולם, בלי יוצא מין הכלל טועים.

וזה בדיוק העניין, שגם אני יכול להיות טועה עכשיו, כי גם אני כותב על אמת שאין לי מושג לגביה, וגם לא יהיה לי מושג לגביה עד מותי, אבל היא טובה לי, כי אני יכול רק לנצח איתה:
אם אני צודק וגן עדן הוא מקום אישי, אז אפגוש שם את ניו ואחכה להוריי ולאחי ואחותי ולאנשים שאני אוהב והכל יהיה יפה.
אבל אם אני טועה, אני לעולם לא אדע את זה, כי נפשי תחדל מלהתקיים עם פעימת ליבי האחרונה ואז זה כל האמונות שלי לא שוות יותר משקל ישן ולא יישאר ממני אפילו משב רוח כדי שזה יזיז לה.

אבל לחיות אין את הבעיה הזאת. אין את הדילמה הדתית.
הם מכירים רק אמת אבסולוטית.
כלב מכיר את הבעלים שמאכיל אותו ואת המיטה שהוא ישן בה והעץ שהוא משתין עליו.
הכל שם, הכל קיים. הכל הוא רואה ובהכל הוא יכול לגעת.
ואולי בגלל זה חיות לא מרחמות על עצמן.
כי הן לא יודעות על גן עדן וגהנום. הן לא מודעות לעובדה שמישהו יבכה עליהן שתעציב אותן, או לעובדה שמישהו יזרוק אותן לקבר אחים, שתטריד אותן.

הפרה המסכנה הזאת מאינדונזיה, שאם תבתרו את בטנה בטח יישפך ממנה חול ואפר כמו ב-dust bowl משנות ה-30 באוקלהומה, רק רצתה לנשום.
חייה ודאי לא עברו לנגד עיניה, היא לא ראתה את האור, היא לא אמרה 'שמע ישראל' או ביקשה כומר.
היא פשוט התיישבה, בדיוק בתנוחה שבה ניו היה יושב ומכרסם לו ציפורניים ומתה.

אין סיכוי שהיא נפלה לתנוחה הזאת, זה לא יכול להיות פיזית.
היא קיבלה את מותה עליה.

אני רוצה להאמין שהיא וכל יתר הפרות, העגלים, החמורים, הסוסים והחיות המתות אכן לא מרחמות על עצמן.
אני רוצה לקוות שלמרות שסבלו פיזית ונאבקו לשרוד, נחסכה מהם המחשבה של "זהו, אני הולך למות עכשיו".

כי מכל התמונות של המוות וההרס באינדונזיה,
הבנתי ממה מותר הפרה מן האדם -
היא נולדת. חיה. נלחמת. מתה.
אני רוצה להאמין שהיא לא סבלה. היא פשוט לא מאמינה.