מילה ותמונה
מתחילים ממקום מסוים, ואז הולכים. אף פעם לא יודעים לאן באמת נגיע. אפשר לנחש, אפשר לכוון, אי אפשר לדעת. |
| 10/2010
עיוורון
יש בית בקצה הרחוב.
האור בו תמיד דולק.
כולם תהו למה הוא לא מכבה, אפילו בבוקר. אפילו באמצע היום.
ואולי הוא בכלל מת כבר,
כי מי משאיר את האור דולק כל הזמן?
נסעתי רחוק עד אלייך,
כל הדרך פרפרים בבטן ורגיש ומוטרד.
הריטואל הקבוע של כל מחשבה עלייך.
נסיעה בדרך עפר ועצירה בתחנת דלק כדי לנקות את החלון.
עמידה בפקק אין סופי והצצה בלתי פוסקת בשעון.
את בטח כבר לא מחכה לי שם, בטח כבר הלכת.
הדרך מתארכת
והמחשבה מתחלפת ממצפה לכועסת
על הקארמה הזאת שתגרום לי לפספס אותך ולהאמין
שאם באמת הייתה קארמה, הקארמה הייתה זבוב שאוכל חרא של סוסים כל חייה.
השמש כבר ירדה על הכביש אלייך
ואת כתבת שכבר מאוחר, אז אולי בפעם אחרת.
חיפשתי את היציאה הקרובה לחזור בחזרה.
הסתכלתי בשעון שעד הבוקר ספר לי את הזמן אלייך,
ועכשיו אני מתחיל ספירה חדשה, מבלי שבכלל ראיתי אותך.
הימים עוברים, ואני מוצא את עצמי חושב עלייך קצת יותר בכל יום,
תוהה מתי תתקשרי,
ויודע
שגם אם זה לא יקרה,
גם אם אף פעם לא תכירי אותי כמו שאני באמת,
אני יודע שמאז שצצת כך בחיי, אני אגדה.
כולם שואלים למה בבית בקצה הרחוב האור תמיד דולק.
אני לא יודע איך להסביר להם שמי שמתעוור מאורך,
לא יכול לדעת אפילו שזורחת השמש.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
