מילה ותמונה

לבשתי את "חיוך הילד הקטן" שלי,
כשפגשתי אותך.
החולצה הכי חדשה, המכנסיים הכי שווים, הנעליים הכי חדשות, הגרביים מאגניבות ותחתוני המזל.
ו"חיוך הילד הקטן".

זה מין חיוך כזה, בין תמים למפגר,
שאומר "אני יודע שהערב הזה ייגמר באסון, אבל אני לא אתן לזה להפריע לי יותר מדי".
אז אני מחכה לך מחוץ לאוטו
ותוהה אם כשתבואי תלחצי לי את היד, תחבקי אותי, תתני לי נשיקה או שתעצרי למולי ותגידי "יאללה, סע".

באוטו דיסק עם שירים שהכנתי במיוחד בשבילך.
כל מילה מכל שיר, כל גשר, כל "ממממ דו דו דה" של הזמר – במיוחד בשבילך.
שקול בקפידה, מחשבה של שעות.

תוך כדי נהיגה אני מבין שמישהו מאיתנו השתנה.
אני לא מצליח להחליט אם זאת את שפתאום הרבה פחות מאיימת או אני שהרבה יותר אמיץ.
"חיוך הילד הקטן" שלי פתאום מתחלף בחיוך אחר.
חיוך של גול בדקה ה-90, חיוך של 100 במבחן, חיוך של מייל "מעולה, כל הכבוד" מהסמנכ"ל.
חיוך של ניצחון.

החזרתי אותך הביתה ולא היה אכפת לי שניפרד ואולי לא אראה אותך שוב.
למעשה, ידעתי כבר בדרך לשם, שלא אראה אותך שוב.
כוס היין שלך התרוקנה, השירים התרוקנו מתוכן ואני התרוקנתי מכל מה שחשבתי עלייך ערב הפגישה.

מאז קניתי חולצה חדשה, בארון מצאתי מכנסיים ששכחתי מקיומים, קניתי נעליים חדשות וגרביים אפורות עם קטע כזה בעקב ותחתוני המזל... טוב, הם נשארו כאלה עד שיוכח אחרת.
אני לא אשקר, את עדיין אחת האופציות המועדפות עליי לעתיד משותף גם עכשיו,
אבל כשהעתיד הזה אומר שאני תמיד אנדרדוג... נו, את יודעת, אני יותר טוב מזה עכשיו. אפילו אני יודע את זה.

בינתיים כל יום שעובר הוא רק עוד יום אחד בלעדייך,
והוא הכי פחות כואב מכל "הימים בלי" שיש לי כרגע.