בחשבון הויזה האחרון הגיע החיוב הלפני אחרון לבית החולים בבית דגן.
הפרק הכלכלי של ניו עומד להיסגר.
בעוד חודש וחצי בערך מסתיים לי החוזה של הדירה,
ואני ממש לא רוצה לעזוב, בדיוק כמו שאני ממש לא רוצה לצבוע את הקירות שעדיין מסומנים בטיפות דם מניעור אוזניים., למרות שאבא שלי ממש מתעקש, בכל פעם שהוא בא לבקר.
אני מסתכל על הפינה שלו הרבה בימים האחרונים.
יש שם את המיטה שלו והצעצועים שלו – כדור טניס, "עיתון מגומי" שהוצאנו לו את הצפצפה כי היה ממש מציק, ושתי עצמות שלא היה מסוגל ללעוס בחודשים האחרונים.
לא נגעתי בהם פעם אחת מאז שהנחתי אותם שם בבוקר האחרון בחייו.
מעל זה תמונת קנבס שאיזה בית דפוס עשה לי במתנה בפסח שעבר.
זה היה קצת לפני שהחלה ההידרדרות המשמעותית ביותר, והתמונה הכי טובה שלו שהייתה לי על המחשב, כדי שאספיק לקבל לפני החג.
בתמונה הוא יושב ומסתכל עליי. תליתי את התמונה מעט גבוה, אבל זה כמעט כאילו הוא שם.
שמאלה משם, על מסמר, הרצועה והמחסום שלו.
על הרצפה, ממש מתחת, קערת האוכל והמים שלו. ריקות כמובן. אני מנקה אותן מאבק בכל פעם שאני מנקה את החדר.
לצדם ארגז עם כל מה שהיה שלו – הצלחת הישנה, המזלג והכף של האוכל המיוחד שלו, המחסום הישן שלו, הקולר הראשון שלו, השמיכה שישב עליה בספה הקרועה והשבורה שעוד יושבת בסלון ותלווה אותי עד שאישה בחיי תחליט שזה מספיק.
עדיין יש לי רבע שק אוכל שאני פשוט לא מסוגל להביא את עצמי לזרוק או למסור.
זה באותו מקום ממש בו היה לפני חודשיים ותשעה ימים.
על אותה בלטה, אני מוכן להתערב.
רציתי לכתוב על משהו אחר,
אבל הוא הסתכל עליי עכשיו ובדיוק התנגן שיר שמזכיר אותו.
אני מוצא את עצמי פעמים רבות מדי גווע למגע שלו וזה מוציא אותי מדעתי.
יש משהו במגע של כלב שהוא שלך, שאין בשום דבר אחר בעולם.
לא אישה וגם לא כלב אחר.
משהו חם ומקבל וסלחני ולא שופט. כזה שנוהם לעברך כשאתה מציק לו, אבל מיד בא לשבת בחיקך.
כמו אומר - מציק, מציק, אבל אני צריך שתאהב אותי.
והוא מזהה אותך, כשאתה צריך אותו קרוב וכשאתה רוצה אותו קצת רחוק עכשיו.
הוא מכיר את אלף השמות שהיית קורא לו בהם, ומגיב לכל אחד מהם באותו כשכוש זנב.
לפעמים אני כ"כ מחכה לסימן ממנו, ואח"כ ברגע של התפכחות אני חושב שיצאתי מדעתי.
כאילו... נביחה בקול שלו, או כלב שיבוא אליי ויסתכל עליי ואני אדע. אני אבין לבד.
לפעמים אני נתקל בכלבים ומסתכל להם בעיניים, ולא רואה שם כלום.
סתם עיניים.
מדי פעם אני מעדכן אתכם על ההתפתחות ביחסי "הנווד-כלבים". כל פעם ג'וק חדש.
ככל שעובר הזמן אני יודע שאין שום סיכוי שאביא כלב בקרוב. הכאב הזה לא מניח לי ולא עובר ואני לא יכול להביא כלב שיישב בפינה שלו, או יישן איתי במיטה או יאכל מהיד שלי. אחרי שהאכלתי את ניו בצינור במשך חודש, זה מרגיש לי כמו בגידה.
הראש שלי מתפוצץ עכשיו והגרון שלי יבש, למרות שהורדתי חצי ליטר מים בדקות האחרונות, ואני מתוסכל מהרבה מדי דברים כרגע.
זה רגע שפל, במידת מה, אבל רגע אנושי שאני שמח שאני מצליח להרגיש עכשיו.
הייתי כ"כ מנותק ממני בניסיונות מגוחכים להאמין שוב ברומנטיקה וברוח האהבה המפעמת בי, ששכחתי לרגע מי אני באמת. הלוזר החביב הזה, לא מאוד משום דבר, חוץ ממחכה ומאמין בדברים שלא באמת יכולים לקרות לו.
בין "לבד יושבת" של אביהו מדינה ל"ים של דמעות" של זוהר ארגוב,
אני נע ונד בין צורך עז בחיבוק ומגע לגעגוע שמכאיב לי פיזית עכשיו.
ושני השירים בלופ והמילים ידועות כולן והתחלפו בראש אלף פעמים לפחות כדי להתאים להלך המחשבה שלי ובסוף תמיד חזרו לאותה נקודה -
אני לבד ממנה ומתגעגע אליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
