מילה ותמונה

ישבנו ודיברנו,
היא עם אספרסו קצר ואני עם מיץ תפוזים, באמצע עוגת גבינה די גדולה.

דיברנו שעות, עם הזמן נכנסנו למה שהרגיש בשלבים מסויימים כמו משא ומתן.
- היית יוצא עם שומרת שבת?
- בגילי, זאת בהחלט לא מכשלה יותר. פעם זה היה יכול להפריע.
- ואם היא דתייה... קצת יותר... מ"רק" לשמור שבת?... לא יודעת איך לקרוא לזה.
- אם אני רואה איתה עתיד, אז זה משהו שאני בהחלט יכול לחיות איתו.
- אתה רואה איתי עתיד?
- זאת שאלה מכשילה, נכון? אני לא רוצה לענות על זה.
- נו, אני רוצה לדעת.
- אם אני רואה...
- כן.
- איתך... כאילו...
- עתיד, כן, נו.
- שרון, My dear, ברור שאני רואה איתך עתיד. אבל את התשובה הזאת יכולתי לומר לך כבר כשראיתי אותך בפעם הראשונה בכיתה ט'...

היא צחקה ואני עצמתי עיניים.
- מה אתה עושה?
- אני לא רוצה לראות אותך מסתלקת, אז...
עברו כמה שניות ופקחתי רק עין אחת. היא חייכה ורכנה מעט לעברי.
- אני רואה שאת עוד פה... אני נותן לך עוד 3 שניות לברוח.
שמעתי כסא זז ופקחתי את עיניי, וממולי היא עברה לידי.
היא התקרבה, והרגשתי את קצה אפה נוגע בקצה אפי.

התעוררתי שעות, דקות או שניות אח"כ, זה לא משנה.
ידעתי שזה היה חלום יפהפה שלא באמת יכול לקרות לי.
יצאתי לרוץ ושחזרתי שוב ושוב את הרגע עטור התהילה שהיה לי בחלומי בלילה האחרון וזה הקל את הדרך,
אבל לא על הלב.
המחשבה והידיעה שבחלומי אני יכול לראות את כל מה ומי שיקר לי ולהרגיש אותו קרוב כ"כ הרבה פעמים, לילה אחר לילה אבל לא להיות מסוגל להושיט יד ולגעת באמת, מתסכלת אותי.
אחרי שאני יודע איפה אני לא יכול להיות,
אני יודע איפה אני רוצה להיות.

הלב השבור שלי החליט.
הוא מוותר על מה שהוא לא יכול להשיג, ושם כל יהבו בפיסת ההיסטוריה הזאת.
עכשיו רק צריך שהיא תרגיש כמוני.