מילה ותמונה

עם שחר הדלקתי את כל השמשות של כל האנשים.
לך לא הדלקתי שמש,
וכשפקחת עיניים, הצעתי לך לחלוק את השמש שלי.

אבל שמש לשניים, על זה לא חשבתי, מתאמצת יותר.
הפועלים הקטנים שבליבתה עובדים חזק ומהר פי שתיים. הרי עכשיו יש להם שני אנשים לחמם.

וכך באמצע מרץ, מה שאמור להיות תקופה אביבית מלטפת,
נכנסתי בצהרי היום לאוטו וזה הרגיש כמו להיכנס לתנור.
המוזיקה המוכרת ציננה מעט את הנסיעה הקצרה אך הו-כה-מייסרת בחניון עמוס אנשים.

מאוחר יותר, בשיא הצהריים, המזגן מהמהם לי אוויר קר,
ומבט מהחלון גורם לי להעריץ את וויליס קרייר.
להקת ציפורים עפה מדרום צפונה ונעלמה די מהר מאחורי בניין גבוה,
ונוכח היום הזה, לא יכולתי שלא לחשוב שאם אני הדלקתי את השמש שלך,
אז אולי כל ציפור בלהקה היא חיוך שחייכת בגללי.

אני לא תמיד מצליח להבין איך זה עובד.
אנשים זרים שגורמים אחד לשני לחייך ואחרי יום או שניים חוזרים להיות זרים,
כאילו לא היה ביניהם האלמנט הכי אנושי ומרכך עלי אדמות.
אני יודע איך אני עובד.
הערב או מחר או מחרתיים או לא יודע מתי,
כששוב תעברי בשביליי, אסתכל על פנייך ואחפש את אותו חיוך.
כי יש את אלה שמחייכים כי הם חביבים, וזה נפלא.
יש את אלה שמחבבים כי זה יום טוב במיוחד וזה מקסים.
יש את אלה שמחייכים מנימוס שזה מוכר. הם מחייכים כי צריך. כי עובדים ביחד. כי רואים אחד את השני כל יום.
יש את אלה שמחייכים בגללי. בגללי. בגלל המילים שלי, בגלל המעשים שלי.
וזה הכי שווה. זה הכי יפה.
ומתישהו את חייכת בגללי
ואני אוהב את התחושה.

ואני יודע שדווקא יום חם מדי היה יום שעשה לי צעד לכיוון גן עדן,
כי חלקתי איתך את השמש שלי,
וחלקתי איתך את היום שלי
והצעתי לך את החיוך האמיתי שלי.
זה המעשה הכי טוב שלי והכי הרבה שאני יכול להציע לזרה שחולפת על פניי היום,
ואני לא יודע אם תעבור למולי מחר.