מילה ותמונה

תמונה של פרצוף חמוץ
עוצרת לך את הדמעות.
זה קצת מצחיק, אבל ראיתי את התמונה, והיא הרבה מצחיקה.

בחודשים האחרונים, כל מי שאומר בסביבתי "אלביס", מתכוון להרצל, השומר בכניסה לבניין של העבודה.
ובשבוע שעבר "אלביס" היה אלביס קוסטלו עם האובססיה ב-I want you.
ועכשיו "אלביס" זה לחבק אותך במילים.
זה להגיד לך שאת my pride, my joy ולהתעלם לחלוטין ממה שהשיר מדבר עליו.
אני גאה בך כל הזמן, על כל הדברים הקטנים האלה שאת עושה, ועכשיו את עושה דבר גדול. ענק.
ואת שמחה כ"כ גדולה בשבילי, שאין לי מספיק מילים כדי לומר לך את זה.

ואולי לא תמיד התנהגתי אלייך
טוב כמו שהייתי צריך.
ואולי לא אהבתי אותך
רק בדרך שהייתי צריך.
ודברים קטנים שאמרתי
לא לקחתי את הזמן כדי לחשוב
ולהבין שאני לא צריך לומר אותם,
אבל את always on my mind.
always on my mind.

דבר אחד אני יודע שלא עשיתי, בניגוד לשיר הזה שלו -
מעולם לא גרמתי לך להרגיש second best,
וגם כשתהיי רחוקה מכאן, ואת תהיי פאקינג רחוקה מכאן,
אפילו ביחס לכמה שאת רחוקה מכאן עכשיו,
לא אחפש ולא אמצא ולא תהיה ולא יהיה אדם שיוכל להיכנס לנעלייך הענקיות.

אני לחלוטין לא יכול שלא להתגעגע אלייך כשאת אינך
ורוב הזמן את אינך,
ואני לא יכול שלא לחשוב עלייך כשאני עומד מול מרבד ירוק משכר כ"כ בחבצלת השרון.
הרגשתי כמו אלוהים שמרחף בערבות של אירלנד.
נטול כל תחושה אנושית שהיא.
רק רוח נעימה ביום שאמור היה להיות אביך, אבל דילג מעליי,
וקצת מעונן, וירוק רענן ומרהיב ומהפנט,
שרק הזכיר לי חיים בכפר
שהזכירו לי שלווה
שהזכירה לי שלמות של נפש
שהזכירה לי יעד וסוף של מסע
שהזכיר לי אותך.

חברה חיוכית שכמותך,
אני מקווה ששיחת הטלפון הזאת השכיחה ממך שרק לפני כמה דקות רצית לבכות.

"החיים הם לא סיפורי פיות ויום אחד תלמדי, אבל עכשיו את רק ילדה, ואני רואה אותך גדלה".
ואיכשהו,
את כולך אבק של פיות.

טוב, קוקי, גמרת עם הטלפון,
אני חוזר אלייך...