מילה ותמונה

כמו מתכונן לבריחה, ישנתי עם ג'ינס ונעליים.
זה היה לא נוח, אבל בלעדיהם זה הרגיש עירום.

שירי גיטרה ותופים בווליום גבוה היישר לתוך האוזן הצליחו להשתיק את המחשבות והכעסים מהעבודה ובכלל ולתת לי להתעסק במה שבאמת חשוב – בי.
ואני שונא שירי גיטרה ותופים בווליום גבוה היישר לתוך האוזן.

הרכבתי לי פלייליסט חדש עם כל השירים שלא מזכירים לי אף אחד מלב עצמי.
אחרי השיר השלישי גיליתי שאני שוב בוכה, וזה בכלל לא נורא. זאת תקופה כזאת, שבה הכל קצת יותר רגיש ופחות רגיל. אבל זה גם מתחיל להתאזן.

כמו מתכונן לקפוץ, עצמתי עיניים ואגרפתי ידיים.
ידעתי שזה לא יעזור, אבל התפללתי שרק לא אפול על הגב (כי אם אפול על הראש זה יהיה בסדר...).

גיליתי שבסופו של דבר, כל צעד שאני עושה בכיוון הלא נכון גורם לידיים שלי להישרט ולברכיים שלי להיפצע.
גילתי שכל הצעדים בכיוון הלא נכונים הם אלה שמורידים אותי על ארבע או גורמים לי לעבור דרך צמחי פרא עם ענפים קוצניים, ואני בדרך כלל לא יוצא מהבית עם מצ'טה.

בסוף, אמרתי לעצמי כל הזמן, בסוף הכל יתיישר. אחרי כל הסבך והמתוסבך, יש את השביל השטוח והיציב.
יש עלייה ושיא והתרסקות ורק מה שקורה אחרי ההתרסקות זה נכון ויציב. מעטים האנשים שלא חוויתי איתם את ההתרסקות הזאת, אבל אלה שאיתם עברתי, הם האנשים שאני מחשיב כחברים כרגע.

זה לא אומר שאני מאושר עם המצב. אפילו לא שמח או מרוצה. רק לא עצוב יותר.

כמו מתכונן לצרוח, שאפתי מלוא הריאות.
פרשתי ידיים, הגדלתי קיבולת, וניפחתי וניפחתי ו...

הקול שלי שקט מדי, הקול שלי עדין מדי, הקול שלי הוא הכל עליי.
הוא נשבר לפעמים, הוא לא מצליח לצאת לפעמים. לפעמים הוא נשמע מבוהל. לפעמים הוא עמוק, לפעמים הוא נשמע בטון שאפשר לחשוב שיש לי משהו חשוב לומר.

אבל הוא שלי, ממש כמוני. ובזכותי אנצח ואיתי אמות, וכשאני אלך, כל אלה שלא טרחו לשמוע את הקול שלי יצטרכו לתהות אם באמת ידעו עליי הכל.

כמו מתכונן להתחפש, מרחתי את האיפור.
שמתי סומק ושחור בעיניים ונראיתי ממש כמוהו. כמעט, בכל אופן.

אני עדיין חושב שאני צריך לנצח מתישהו. זה משהו שקשה לי לוותר עליו.
אני לא תמיד מאמין, ואני חושב שאני צריך לנצח כי "מגיע לי", אבל אחרי מאות משחקי כדורגל שראיתי, אני יודע שאין דבר כזה "מגיע". יש את המוצלחים שיש להם את האמצעים ויש את האנדרדוג שיכולים לעקוץ ולגנוב. לאורך זמן, ההיסטוריה מתיישרת והגדולים מנצחים והקטנים מפסידים.

גם אם אתאפר ואתלבש בבגדים שלו, וגם אם אתנהג ממש כמוהו ואומר את הדברים שהוא אומר,
לעד אני אהיה אני. ואני בסדר עם זה, כשאני לא חושבים במונחים של נצחון והפסד.
עדיף לי להיות עני ישר מעשיר נוכל.

כמו מתכונן לחטוף, אני מרכין את הראש,
מעוות פנים ומחכה למפגש של המקל עם הגוף שלי.

ישבתי במסעדה עם האדם היחיד שיודע עליי הכל ובאותה נשימה לא יודע עליי כלום, וזה היה רגע השפיות של התקופה האחרונה.
אח"כ באוטו, שרנו מיוז ומיק ג'אגר ופינק פלויד. זה היה הרגע השלו של השבוע.
מישהו חיבק אותי, אהב אותי, שמח שמכל האנשים שבעולם הוא לידי עכשיו, שר איתי עכשיו את השיר שמתנגן עכשיו.

כשהלכתי לישון, לראשונה עם הרגשה נכונה, ידעתי שלא אשמע מכל מיני אנשים הרבה זמן, ולשם שינוי, זה היה גם הדבר שהייתי צריך לעשות וגם התכוונתי לעשות.
בגלל זה כששמעתי את הקול שלה בבוקר למחרת, זה היה מפתיע ומשמח.
לא שמעתי אותה הנלחמת שבאה להמשיך לגמד אותי, שמעתי אותה האכפתית שלא רצתה שנגמור ככה. אדם אחר לגמרי.

כמו מתכונן למשפט, שחזרתי את המקרה,
עברתי על העדות של עצמי ועבדתי על משפט מחץ כדי לשכנע את המושבעים.

אני יכול להעלות, מבלי לחשוב יותר מדי, יותר מדי הבטחות אליי שהופרו. אני לא יכול לחשוב על יותר מדי כאלה שאני הפרתי. החכמה היא כזאת – כשאתה אומר משהו, תתכוון אליו.

נסיעה דמיונית לתחנת רכבת דמיונית לפרידה דמיונית מדמות דמיונית העלתה דמעות לגמרי אמיתיות בעיניי.
כשהם שאלו אותי למה,
אמרתי להם שהבטחתי לה שלא ארצה שהיא תלך ממני, גם אם זה רק מעולם הדמיון שלי ליקום האינסופי של המחשבות האבודות.
אני מקיים את כל ההבטחות שלי.