מילה ותמונה

יש דברים שלא צריכים לעשות בבלוג.
זה נהדר שאתם שואלים למה אני מתכוון, כי יש לי כמה דוגמאות. כמובן שהן אישיות רק לבלוג שלי ולא תקפות לאף בלוג אחר (כי הבלוג שלי הוא היחיד בעולם, כמובן).

לשאול למה בחרתי דווקא בתמונה של אדוארד לצד שם המשתמש שלי.
ובא-רור שיש לי סיבה מצוינת שהייתה גורמת לכם להזיל דמעה, ספק מעצב, ספק מהתרגשות. זאת תשובה שתגרום ללבכם לרעוד, לנפשכם להזדעזע ולבלוטות האהבה שלכם לאהוב אותי (או לרחם עליי...). אבל אנחנו לא רוצים שזה יבוא מהמקומות האלה, נכון? אולי יום אחד.
לשאול על מי אני כותב בבלוג הזה
שזה קו אדום. מי שצריך לדעת יודע. ואם אתם תוהים אם כתבתי עליכם, אבל לא לגמרי בטוחים, אז סימן שלא. חוץ מזה, אם זה טוב, אני בטח אבוא לספר לכם.
לשאול האם מה שכתוב פה באמת קרה או רק פרי דמיוני או סתם פנטזיה
אני לא יכול לענות על שאלה שכזאת. בעצם אני יכול, אבל אני ממש לא מתכוון לעשות את זה. בדיוק כמו שאני לא מתכוון לכתוב את שמי פה (למרות שכל מי שרצה, יודע), או להראות תמונה שלי פה. יש דרכים לגלות גם את זה.
לשאול אותי על אנשים אחרים שאני כותב עליהם, ספציפית
וזה שם אותי במצב לא נוח, כי בד"כ האנשים ששואלים אם כתבתי על מישהו ספציפי אחר (בשמות, כמובן), הם אנשים שאני מאוד אוהב, ואני... איך מישהו אמר לי פעם – לא מערבב את הקציצות עם האורז. עכשיו, זה לא נכון קולינרית, אבל די יש לי בעיה לערבב עולמות. עמכם הסליחה.
לומר לי שאסור היה לי לכתוב את מה שכתבתי
ולפעמים זה ממש נכון ואני מתקן וגם משגר התנצלות לזה שנפגע/נתכעס מהשטות הפלוטה. אבל זה אף פעם לא בכוונה, וטקט יש לי, גם אם הוא מגיע באיחור של שעה (ואני יודע ש-א' לא מאמינה שיש לי טקט, אבל זה כי איתה פשוט אין לי...). ואגב, כשזה מגיע עם שפה נמוכה ומכות מתחת לחגורה, זה על סף המשפיל. גם זה קרה.
לבקש ממני לכתוב על משהו
עשיתי פעם "כתבה מטעם" וזה עלה לי ביוקר. הייתי צריך לפצות בכתבה אגדית אחרת כדי להוריד ממני את הביקורת ואמירות בסגנון "מי שלח אותך לכתוב את זה?". זה קרה פעם אחת, זה לא היה צריך לקרות. זה לא יקרה יותר. ואגב, זה לא היה פה.
לשאול למה אני תמיד כותב על אותו דבר
זה לא נכון וזה לא יפה וזה ממש מעליב! יש שורה של נשים שמרסקות לי את הלב והאגו תדירות. כל אחת עולם ומלואה (וגם קצת ממנה בסוליה של הנעל).
לקרוא לי חזיר שוביניסט
בגלל ששורה אחת לא נוסחה כראוי. בחייאת. אז נכון שלאחרונה עשיתי טעות דומה וחמורה הרבה יותר, אבל לפחות לא פתחתי את זה לדיון. התנצלתי וחתכתי.
לומר לי שאני חמוד
'חמוד' זה כלב. זה ילד. זה החבר ההומו. זה ההוא שאת מכירה שבחיים לא תשדכי לחברה שאת אוהבת. 'חמוד' זה כואב.
לחסוך במחמאות
מצד שני, אם אתם רוצים לכתוב כמה אני מדהים, מקסים (שאחרי הפוסט ההוא, גם את המילה הזאת לא יכולתי לשמוע), מוכשר, טוב לב וראוי לאהבה, bring it on.
לשאול אותי למה אני לא כותב ומתי אני מתכוון לעשות את זה ואז להתלונן שזה לא ארוך מספיק (הפוסט!)
זה לא קורה בבלוג הזה, כי בשביל לשאול למה אני לא כותב ומתי אני מתכוון לעשות את זה, אתם אשכרה צריכים להגיב לי, אבל זה קורה בבלוג אחר. זה מחמיא שמחכים למוצא פי, אבל תנו לי זמן לעבוד על זה... (וזאת הייתה הדרך שלי להשחיל שיש לי בלוג אחר, שלא יעניין אתכם, כי הוא מתעסק במכבי נתניה. בדרך כלשהי).
לא להגיב
זה לא יפה!
להשאיר פה פרסומות
זה לא יאה!
לתהות איך זה שאיש כמוני נשאר לבד ולומר לי שזה לא יהיה לנצח
בחייאת. אם הייתי כזה איכותי, לא הייתי נשאר לבד. אחת מכן הייתה איתי עכשיו. אז תשאלו את עצמכן למה אתן לא איתי, וזאת גם התשובה של כל היתר. אני מניח. אל תגלו לי.

זהו. אני חושב.
אל תשמרו על החוקים האלה, הרי אם הייתם שומרים עליהם, היה פה הרבה פחות מעניין.
תהיו אתם.
בגלל שאתם אתם ואני אני, אנחנו מסתדרים כ"כ טוב.
לא חושבים?