מילה ותמונה

אני מחפש תירוצים לדבר עלייך,
ומחפש סיבות לא לחשוב עלייך.
זה הרבה יותר קל להתמודד עם זה לא-לבד.

החלטתי שאת תהיה הניצחון ההירואי שלי או התבוסה המחפירה שלי,
אבל המצב הזה שאני נמצא בו עכשיו לא אפשרי לי עוד.

אני יודע מה תהיי, אני יודע שאת יודעת מה תהיי.
וזה בסדר.
כלומר... זה לא בסדר. זה לדרוך על השברים ולרסס אותם ולקחת איתך קצת מלבי בסוליית נעלייך, אבל הברירה האחרת היא לשאול את עצמי תמיד, ממש כמו עם המיתית, "מה היה אילו".
אני לא יכול להתמודד עם עוד אחד כזה.
אני לא התכוננתי לעוד אחד כזה.
אני לא יכול להתמודד עם עוד אחד כזה.

הימים האחרונים קשים לי במיוחד.
אני לא יודע מאיפה באת פתאום ולמה את לא הולכת, ואני רוצה שתלכי. בבקשה תלכי.
תביסי אותי, תשברי אותי, תרסקי אותי, תגמרי אותי.
ותלכי.

את הפצעים שיש הזמן יגליד, ואולי תישאר עוד צלקת קטנה. כבר יש כמה כאלה, אז זה לא באמת נורא.
רק שלא חשבתי שזה יקרה לי שוב.
חשבתי שאני יותר חכם מזה.
מצד שני, באחת כמוך עוד לא נתקלתי.
את זה אני לא יכול לקחת ממך.

רק בהבזקי דימיון ורוד שלי  אני מנצח את הניצחון ההירואי שלי.
אני מאושר. אני צוחק באמת. אני מחייך באמת. אני מפסיק לפחד ממה שמפחיד אותי עכשיו.

אני מרגיש כמו ליצן עכשיו.
חיוך ענק שמרוח על הפנים, כי יש סיבות, באמת שיש, אבל הדמעות כבר מרחו את האיפור וכבר אי אפשר לרמות אף אחד.

מנגב את הדמעות ומחייך לחיוך שלי,
ומתחיל דברים חדשים ומדבר עם אנשים ישנים,
אבל ברגעי השקט, כשזה אני, המוזיקה ואת,
אני מוצא עצמי בוכה עלייך כמו ילד קטן.
אני מנסה להימנע מהם.

הייתי רוצה לדעת שאת חושבת עליי מרחוק לפעמים,
ואת זה אני הולך לגלות.
אני שב אלייך ונופל על ברכיי כאביר-להיות מול המלכה.
את חושבת שהיה רע מתפארת או סתם סר-טעם,
אבל אין דבר שלא אתן כדי לעשות את זה אחרת.

ותניפי חרבך,
ורק אז, רק אז אדע -
אהיה לך לאביר,
או שתערפי את ראשי.