מילה ותמונה

מממ...
השבוע האחרון היה שבוע של "הזדמנויות שניות".
אחת שפטרה לי אי הבנה של חצי שנה ויציאה לדרך חדשה.
אחת שהוכחה ככושלת ומיותרת במיוחד.
אחת שלא הייתה בדיוק הזדמנות שנייה (או עשירית), אלא אני-אומר-מה-שיש-לי-ולא-מעז-לשמוע (או לקרוא) את התגובה. זה עדיין מייל שלא נקרא אצלי.

ההזדמנות השנייה שהצליחה באה דווקא בגלל שאני הייתי לא בסדר והנושא עלה, בדרך מכוערת, איך לא. לפעמים שווה לטעות.
ככה מגלים את הפנים האמיתיות של החברים שלך.
אלה פנים שאני מאוד אוהב.
הכנות ואי-ההתחמקות ממצב שהוא די לא נעים לכל הצדדים... אני מעריך את זה.
היום היה היום הראשון מאז אותו ערב ביולי שלא ישב לי גוש בגרון כשחשבתי על אותה חברה.

הפוסט הזה הוא הפוסט ה-500, נטו.
כלומר, היו יותר, מחקתי קרוב ל-40 פוסטים לאורך הדרך, אבל בהנחה שלא אמחק נוספים, אז זה ה-500.
מספר עגול ויפה, לא כן?
עברנו כ"כ הרבה... טוב, נו. לא מסכמים. חכו שנגיע ל-1000.

בשבוע הבא יש יומולדת שבד"כ לא עובר לידי ומתוקף היותכם קוראים כאן, גם לא לידכם. השנה אולי יעבור לצד כולנו. זה מרגיש זר, מוזר, מנוכר ומאוד לא נוח וקרוב. זה מצער, מבאס, מאכזב ומאוד צפוי.
אבל סה לה וי, כשירה המופלא של להקת בי וויצ'ד (סתם, סתם, נו. זה שיר ביזיון).
אני לומד להניח לקרבות שגדולים עליי.
ואולי בכל זאת אומר פה את מה שיש לי. חכו ליום שני, תראו. אפילו אני לא יודע.
(לא יומולדת שלי, אגב...)

החולצה הוורודה נעלמה לי קצת. זה לא נחמד בכלל.
המחשב הביתי שלי דפוק וכבר אין לי כוח לפרוצדורה שמתקנת אותו.
אני לא יכול לראות יותר פסטה (אלא אם כן מישהו מיוחד מכין לי אותה).
אתמול גיליתי שיש רסק 28% ורסק 22%. יש לי הרגשה שאני יוצא דביל ושאני היחיד שלא ידע את זה.
וזהו.

אני הולך הביתה.