מילה ותמונה

איכשהו הדמות הכי שווה ב'חברים' היא דווקא זאת שבאה לרגע.
מוניקה מדהימה ורייצ'ל מושלמת (או להפך, גם הולך), אבל בקאתי יש משהו שמתעלה על שתיהן.

אולי בגלל שצ'נדלר מזכיר לי אותי בפעם הראשונה שהוא פוגש אותה.
הדביל שתמיד מאחד בקצת.
המומחה בלומר או לעשות את הדבר הלא נכון.
כשהוא רץ ומסתבך ברצועות הכלבים ונופל בערימת זבל ומטפס על מכוניות רק בשביל להגיד 'היי' וללכת,
זה כמעט אני. רק שאני לא מגיע עד השלב של ה-'היי'.

אלה פרקים שאני לא אוהב לראות (מה שלא מונע ממני לראות אותם בפעם האלף).
הקשר המוזר הזה ביניהם נוגע לי בנימים מאוד מסויימים בנפש שלי.
אף פעם לא הייתה לי קאתי שכזאת,
פשוט בגלל שאף פעם לא העזתי.

חשבתי על המשפט הראשון הזה שאומר לה אלף פעם,
ותמיד היא הלכה ותמיד אח"כ מישהו סיפר לי שיש לה חבר.

אז בסוף יתברר שקאתי שוכבת עם ריק עם הפטמות הגבריות,
אבל עד שזה יקרה,
היא הדבר הכי מרגש שקרה בסיטקום הכי שווה (סיינפלד זה ז'אנר בפני עצמו).

אולי בפעם האחת שאעז לגמגם במבוכה, זה יצליח,
ותהיה לי קאתי,
ושברון הלב לא יבוא אחרי 20 שניות כשהחבר החדש ייכנס בדלת.

השלב הראשון הוא להעז.
אי אפשר לדעת מתי מישהי תמצא את היובש בגרון והחיוך הנבוך מקסים...