מילה ותמונה

בדיוק סיימתי לשרבט את הסוס.
הוא ברח מלאסו שרדף אחריו.
הבעיה שלו, ואולי בעצם היתרון שלו, היה שהראש שלו היה קצת גדול מדי ביחס לגוף ואני לא בטוח שהלאסו שציירתי תתאים לצוואר המייק טייסון שלו.

בין התלבטות לשריר בחזה והצללה של הרגל הרחוקה, את גורמת לי לנסח בפשטות את הסופ"ש האחרון.
את שולחת אותי לשלומי שבן ששולח אותי לבוב דילן שמחזיר אותי אלייך עם ארבע מילים פשוטות, שאיכשהו, דווקא עליהן לא חשבתי.

והמצחיק הוא שחשבתי עליהן ממקומות אחרים.
אלה לא אותם מקומות של פעם.
אל תביני לא נכון, מחר אני שלך אם רק תרצי (היום אני חייב להשלים שעות שינה), אבל הגילוי שלך כחברה שווה לי יותר. גורם לי להרגיש יותר בטוח.

יהיו מי שישמעו את המילים ויגידו "פחחח. עלק לא מאוהב". אבל אם הייתי, לא יכולתי לדבר איתך כמו שאני.
אז כן, אני לפעמים מוריק מקנאה ולפעמים אני תוהה על טמטומם של הגברים סביבך שלא מבינים ולא קולטים, ואני לא יכול להימנע מהמחשבה שזה הכל מבחן מאיזו ישות עליונה ולא ברורה שמנסה להוכיח לי איזושהי נקודה שעוד לא לגמרי הבנתי. אבל בסוף אני אתפוס את זה ואספר לך.

אני מסתכל על הדף ומרגיש כמו אלוהים של העולם שבתוך הנייר.
של האדמה ושל הפרח ושל היד עם הלאסו ושל הסוס ושל ענן האבק. אני בורא את מה שיקרה הלאה.
אני יכול ברגע להפוך את הלאסו לערימת חציר (אבל אני לא אעשה את זה, כי זאת תהיה התאכזרות. איך הוא יאכל את החציר אם הפנים שלו לצד השני?) או להוסיף לסוס כנפיים (מה שלא סביר, כי הוא רץ).
במקום זה אני מתעסק בחוסר הפרופורציות ומקמט את הדף ומשליך אותו לפח.

על היד אני מגלה כתם דיו כחול ולא יכול שלא לחשוב שזה הדם של הסוס שהרגע שלחתי למגרסה (פח, פח).

את חוזרת לכתוב לי ואני מנגן את השיר של שלומי שבן בראש, כן אני מכיר אותו, וכן הוא מסריח למרות הליריקה הנהדרת שלו ואני חושב רק על איך הוא מחרבן לי את השורה הפשוטה הזאת שאומרת הכל.

אנחנו מדברים על ציור ואני רקמתי לי משימת חדשה – לחזור ולצייר.
בינתיים אני בשלב השרבוטים על פתקים באמצע שיחות טלפון.
אני מספר לך על הפרט הכי אינטימי שיש לי בארנק ועושה את הקישור בין הילד מאז לאיש מהיום, ואיך בשני הצירים האלה באו אליי סערות כמוכן, ואיך כל אחת מכן השאירה חותם מסוג אחר.
זה מביך להודות, אבל את הדבר הכי קרוב למשרבטת הפתק ההוא, וזה למרות המרחק ההיסטרי והפצע ההיסטורי של תחילת הקיץ (שעדיין לא דיסקסנו בו כיאות, אבל מתישהו. הבטחתי).

שכחתי מהסוס ואני כל פעם חוזר לשירונט, לשיר של שלומי שבת ומגלה עוד שורה חביבה ש"איך הוא חשב עליה לפניי", ומציץ בשעון, ועוד חצי שעה הביתה, ואת במחשבה, במסנג'ר ובפוסט הזה בו זמנית, ואני מתחיל להאמין בטרנספורמציה ו"שגר אותי סקוטי" וכאלה. איך אדם אחד יכול להיות בשלושה מקומות בו זמנית (ולא להיות באף אחד מהם במקביל?).

אני קצת סותר את עצמי, אני מגלה.
מצד אחד אני יודע שאת רק חברה ומצד שני אני משווה אותך לגדולה ולרעה שבאהבותיי עד כה.
איך זה יתכן?
אני מניח שזאת הדרך.
ההתחלה האיטית, הקצב הגבוה, החורף הוירטואלי הבלתי נשכח, המכה שגמרה את הכל והשיקום שאני עברתי ביני לבינה, ובמקרה שלך, ביני לביני.
אני מוצא המון קווים דומים. ההפרש בשנים (אבל הפוך), הפער ברקע, הפער האחר שלא ייסגר אף פעם.

ואני מסתכל על הפח והנייר המקומט וראשו של הסוס מציץ ומסתכל עליי בעיניים המסכנות שציירתי לו וכתם הדם הכחול שלו על הידיים שלי ואני נעשה עצוב,
ואני מבין, נופל לי האסימון,
שיש לי בעיה של פרופורציות.
כי הראש של הסוס גדול והעיניים של הסוס עושות אותי עצוב ושיר מחורבן מתנגן לי בראש ואת מבטלת באלגנטיות טיול לריביירה ואני לוקח את זה אישית למרות שאני יודע את המציאות,
ובסוף, בדרך הביתה, כשאשיר עם בון ג'ובי בכביש המהיר, אחשוב על השורה של שלומי שבן ואמשיך להאמין שאת לא באמת הכי חשובה בעולם.