מילה ותמונה

כשהעשן יתפזר הוא יאמר ש"נלחמנו כמו אריות" ו"אני מאוד גאה בבחורים".
הבחורים עצמם ישבו בחדר ההלבשה יסתכלו סביבם, ירגישו כמו פלאפי וסקראפי, גורי חתולים, וירגישו את הבושה אוכל את לשד עצמותיהם ומרוקנת אותם מתוכן ויציבות.
הם ייצאו החוצה, גדודי אוהדים יעמדו על הגדרות "ביזיון" יצעק אחד. ואחרים יצעקו "אין לכם כבוד".
אחרון ייצא הכוכב. אותו יקללו הכי הרבה כי ממנו ציפו הכי הרבה. בדרכו אל האוטו היקר שקנה בזכות החוזה המפואר שקיבל מהקבוצה יעבור על יד ילד בן 3 בחולצה הצהובה ואבא שלו. הילד בוכה בכי תמרורים, כי הפסדנו ואבא שלו, מדוכא בעצמו, ינסה להרגיע אותו ויאמר שזה לא כ"כ נורא. בשבת הבאה יש עוד משחק.
הכוכב יתכופף לכיוון הילד שלא ידע מאיפה זה בא לו. הוא פתאום שוכח את הדמעות ומחייך, כשהוא רואה מולו את מספר 10 הגדול, מרחק נגיעה. הוא מסתכל על אבא שמסתכל עליו בחזרה ומחייך ונותן אישור – זה אמיתי מה שקורה פה.
"אל תבכה. בשבוע הבא אני אביא גול במיוחד בשבילך" הוא אומר לו. "רוצה חתימה?"
הילד שוב מסתכל על אביו כמבקש אישור.
הכוכב חותם לילד על החולצה מחייך, לוחץ את היד לאבא וממשיך בדרכו אל האוטו.

הוא ירגיש הכי טוב בעולם עם עצמו, כי הוא יודע שלמרות מה שקרה הערב, הוא שינה לילד אחד את התפיסה ונתן לו משהו שיזכור ככל שזוכרים את גיל 3.

כשהעשן יתפזר, אני אומר ש"עשיתי כל מה שיכולתי" ו"אני גאה בעצמי, למרות הכל".
בחדר, מול המראה הגדולה עם השעון, אסתכל בי מסתכל עליי, ארגיש לוזר ולא אבין איך לא הצלחתי בזה. זה היה כ"כ פשוט ובטוח.
אצא החוצה ואף אחד לא יחכה לי. לא ישליכו עלי זרי פרחים וסוכריות מחד ולא יקוננו עליי או יקללו אותי מאידך. אנשים יחלפו על פניי כאילו הייתי סתם איש פשוט, כשאני יודע שבלעדיי אני לא קיים. 'חבורה של פרזיטים' אחשוב לעצמי. מופיעים בעולם שלי, גוזלים את האוויר שלי, נכנסים לי לקרנית, חלקם אפילו הולמים בעור התוף שלי, ואף אחד מהם לא טורח להודות לי על שנתתי לו להתקיים בעולם שלי.
בדרכי אל האוטו שקניתי במיטב הכסף של משכורת הזנות שאני מרוויח, ילדה אחת קטנה עם בלונים תחייך אליי ואחייך אליה בחזרה, ובלון אחד קצת יברח לה ואתפוס לה אותו ואביא. והיא תסתכל על אמה שתחייך לה באישור והיא תסתכל עליי ותאמר לי בקולה הדקיק "תודה".
ואני אחשוב לי אם היא אומרת תודה על הבלון או תודה על זה שבלעדיך לא היה לי קיום בעולם שלך.

זאת מחשבה נרקיסיסטית ואגוצנטרית להפליא, אבל כל עובר אורח מקבל חיות בחיים של זה שהוא עובר מולם.

כשהעשן יתפזר, הלהקה תאמר "היה מרגש לתת את הנשמה עבורכם" ו"אנחנו גאים שהופענו בעיר הנפלאה הזאת".
הבחורים יישבו באוטובוס. בין הברכיים של אחד מהם גרופי שאסף, והיתר שותים, מעשנים, שותקים או צוחקים. שום דבר מיוחד.
כשירדו במלון, בין מאות מעריצים ומעריצות, הסולן יתחבק עם כל מה שזז עד שהמאבטחים יעיפו אותו משם, והבסיסט והמתופף יתגנבו עם כובע ומשקפיים גדולות ויקוו שאיש לא יזהה אותם. הפסנתרן שהצטרף במיוחד למופע הזה יעבור מבלי שאף אחד יקפוץ עליו או יבקש ממנו חתימה. הוא לא חלק מהלהקה. הוא אומר אלף פעם תודה על ההזדמנות הזאת שקיבל ויודע שמתישהו, גם ממנו יבקשו חתימה. בינתיים הוא מחכה.

הוא ירגיש קצת אמביוולנטי, כי כל אחד קצת רוצה להיות כוכב ושמעריצות יקפצו עליו ולעשות מיליון דולר ולזיין ולהסתמם כל הדרך במורד התהילה.מצד שני, לזיין ולהסתמם זה לא הסגנון שלו. הוא מעדיף לקרוא.

כשהעשן יתפזר, אני מקווה לשוב לעצמי.
מחשבות על אנשים שמעולם לא חשבו עליי במונחים חיוביים עושים אותי קצת עצוב.
אני מגלה על הדרך שרק אני נכשלתי להגיע למקומות שלכל היתר היה מאוד מאוד קל. והנה, בסוף של המסע הזה אני עומד בקצה שביל הגישה שעל גדות הנהר ומסתכל לאחור, ויודע שבמבואות הנהר הזה, שמפריד בין שני עולמות שונים, לא אבוא שוב. אני לא יודע למה זה תוקף אותי דווקא בימים האלה, אבל זה בא והולך.
היו ימי נורמה ג'ין, ועכשיו אלה הימים האלה.
הייתי נותן הכל בשביל עוד רגע אחד, והייתי נותן הכל בשביל לא לחשוב עליה עוד שנייה אחת בחיי.  
והיא אפילו לא יודעת שהיא משנה כל כך הרבה.
לעזאזל, אפילו אני לא ידעתי שכ"כ אכפת לי.