רציתי לומר לך שאני מוותר.
שהטקסט הזה למעלה, בתמונה של הפרפר, שנכתב בשבילך, כבר לא רלוונטי.
אני כבר לא מסוגל לכתוב גם אם אני ממש ממש רוצה.
נמאס לי שחיי מפוצצים באנשים שיכולים לחיות בלעדיי.
אני לא יכול יותר להיות הראשון ששוכחים והראשון שמוותרים עליו.
רציתי לומר לך שאני מוותר.
שאני לא כועס, או עצוב או מבואס מדי. שקול לגמרי. עסוק לגמרי בלהבריא בימים אלה.
אבל ההיעלמויות התכופות שמורידות אותי לתחתית הסולם החברתי של כ"כ הרבה אנשים, פשוט לא מתאימות לי יותר.
לאורך כל הזמן הזה הייתי נאמן כמו כלב.
קיבלתי הכל באהבה ובשמחה. כשכשתי בזנב כל פעם שנכנסת בדלת,
ואהבתי אותך יותר בכל פעם שזרקת לעברי איזה צ'ופר.
אבל די, רבאק, די.
מגיע לי יותר.
כלב נכנס ללב.
כל דבר שמאלפים, נכנס ללב. למדתי את זה מהנסיך הקטן.
אבל אני לא נכנסתי לשום לב ולא עשיתי שום שינוי בשום חיים.
כמעט לכל מה שנכתב בבלוג הזה לאורך הדרך, היו שישה מעיינות של השראה.
מעיין אחד שממנו נבעו החיים של הבלוג הזה.
מעיין אחד שהשקה בטירוף.
מעיין אחד שמימיו נתנו לי את חצי השנה המוזרה בחיי.
מעיין אחד שטבילה בו הקפיאה את דמי, מציניות ובבואות כמעט מלאכיות.
מעיין אחד גדול יותר מכל אוקיינוס במיתולוגיה היוונית.
מעיין אחד עם מים עכורים, שמשום מה, בו הרגשתי הכי נוח לרחוץ.
כולם יבשו לי.
יש זמן מוגבל שאפשר להתבסס בו על הזכרון ועל שברי מידעים.
מיציתי.
רציתי לומר לך שאני מוותר.
בלי המילים הכתובות שלי אני לא שווה לך כלום וכרגע אין לי כאלה.
לא יכול יותר לבזות את עצמי יותר.
בטוח עוד אשוב, אבל עכשיו אני צריך ללכת מפה.
שהאחרון יכבה את האור.
מין הסתם אקפוץ לומר לכם שנה טובה והפוסט המסורתי על המיתית בערב כיפור...
זה לא נגמר עד שהרופא יכריז על מותי.
זה לא יקרה בקרוב, ואני שומר לי את מפתח הכניסה לכאן ואת הזכות לשוב כשיהיה לי משהו חשוב לומר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
