דברים נשברים.
ביצה שנופלת שנייה לפני ששוברים אותה בשביל החביתה, כוס שמחליקה באמצע הכלים,
העקב של הנעל, השפיץ של האתרוג ממש בכניסה לסוכה.
השפיץ של העיפרון בחלק הכי חשוב של המכתב או הציור.
המחט של הפטיפון, בדיוק בשיר שאני הכי אוהב בתקליט ויניל היחיד שיש לי.
הבייגלה שהתרסק על הרצפה, המכסה של הטאפרוור, המנעול של ארון הציוד שלי.
הלהב של הסכין היפנית.
הציפורן, השן, היד, הרגל, הגב.
הכסא שעמדת עליו.
אבל אני לא.
אני... חזק.
אז אני יודע שיש דברים שנשברים ואי אפשר לתקן,
וחלק אפשר וחלק מחליפים והכל בסדר.
אבל אני... אני אחד.
אז גם כשהיא לקחה תיק וארזה אליו את כל מה שהייתי וזרקה לי אותו מהחלון שבמגדל השן שלה,
לא נשברתי.
אי אפשר לתקן אותי, להחליף אותי או לזרוק אותי לפח האשפה של ההיסטוריה.
אז הרמתי את התיק ועליתי על האופנוע ורכבתי לתוך לועה של מפלצת האספלט האיילונית בדרכי אל המקום שמתיימר להיות בית.
גילוח מרענן, אמבטיה טובה ושתי רגליים על השולחן בסלון עוזרים לכל החלקים שבי להתאחות שוב לגוף אחד שלם.
ואספור דקות ועוד כוס קפה לפני כוס קפה, והמתח ימתח והלחץ ילחץ והחידות יחדדו,
ואני אחכה עד שאדע למה זכיתי לכבוד שזכיתי לו.
או לעונש.
אם זה בעניין 'משהו שיכול לשפר את היום' או בעניין 'שני קצוות שלא ייפגשו לעולם' או בכלל עניין אחר.
ואחרי הכל,
עוד סופ"ש שבו הפטיש והסדן ירצו להיפגש שוב.
ויש דברים שהיו נשברים ביניהם.
ביצה, כוס, עקב, שפיץ, שפיץ, מחט, בייגלה, מכסה, מנעול, להב, ציפורן, שן, יד, רגל, גב, כסא.
אבל אני לא.
אני...
חזק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
