מילה ותמונה

תמיד היית סיבה.

סיבה לחשוב מחוץ לקופסא,

סיבה לכתוב,

סיבה להשתנות.

ואני מחפש סיבה טובה לכתוב לך עכשיו.

אין לי.

טוב, יש לי אחת – אני ממש רוצה.

אבל כל מה שאני כותב נשמע לא טוב.

אני חושב שאני מכיר את הגבולות,

שלמרות שהבטן דורשת לפרוץ, הראש מבקש לוותר.

אבל...

בשבועיים האחרונים, במעט שדיברנו,

היית שונה.

היית אחרת.

פחות מרוחקת, יותר מתעניינת.

היית כמו שהיית בימיו הראשונים של הבלוג הזה.

והנה לך וידוי – אני עדיין קורא לעיתים את ההתכתבויות הראשונות.

יש בהן משהו מאוד חשוף מצדך ומאוד לא חשוף מצדי,

כ"כ שונה מתקופות אחרות.

תמיד היית סיבה.

סיבה לחשוב מחוץ לקופסא.

במפגש הראשון שלי איתך השארתי אותך ללא מילים (מילים שלך, יש לי הוכחות).

סיבה לכתוב.

את הפרק הזה של ההיסטוריה את כבר מכירה.

סיבה להשתנות.

כתבת לי פעם שלקרוא אותי דורש ממך יותר מדי, אז את מוותרת.

ונעלמת.

בלי קשר אליי, אבל גם ממני.

והתעקשתי.

אני עקשן.

לפעמים זה מצליח.

ושיניתי את הטון ואת התוכן.

אני לא יודע מה אני רוצה לומר לך.

אבל כשנזכרתי שיש לבלוג הזה יומולדת,

נזכרתי מה הסיבה.

וכשכתבתי את הכותרת בפייסבוק,

את היית הסיבה.

רציתי שתדעי שאני לא שוכח למה ואיך הכרתי הרבה אנשים,

ולמה ואיך הרבה אנשים ואפשרויות נחשפו בפניי ולפניי.

שאת הסיבה לכך.

בסופ"ש הזה קיבלתי סוג של פצצה לפנים,

אבל כשסיפרתי לך על זה, זה היה.. לא כזה גדול,

כי, היי, אני כותב לך,

על כככלללל מה שאת מייצגת בעיניי.

ואני מניח שמה שאפשר להבין מהפוסט הזה, היא שזאת דרכי לומר לך

תודה

שאת כאן למרות שאני לא קל במיוחד, וגם

תודה

על המילים החכמות והחיוכים הקטנים וגם

תודה

עלייך.

בתקופה של התחדשות, את האדם השני הכי ותיק בחיי,

והראשונה שהתעקשתי לשמור עליו כ"כ.

וידעתי למה.

בשביל זה הייתה לי סיבה טובה.

את את,

ו"את" זה הכי הרבה שאוכל אי פעם לבקש לי לעצמי.

איך שלא תהיי, איפה שלא תהיי,

את הסיבה הכי טובה שיש לי

להרבה הרבה דברים שאני עושה.