מילה ותמונה

כשאני מפסיק לרצות לכתוב עלייך,

זה אומר שמשהו נשבר.

כשאני מפסיק לרצות לחשוב עלייך,

זה אומר שזה כמעט עבר.

שאני מפסיק להאמין לך.

כשאני מפסיק לרצות לראות אותך,

זה אומר שמשהו קרה.

כשאני מפסיק לרצות לשמוע אותך,

זה אומר שנפלה חולה רעה.

שאני מפסיק להאמין בך.

כשאני מפסיק לרצות להיות בתוכך,

זה אומר שמשהו תם.

כשאני מפסיק לרצות לשכון בתוכך,

זה אומר שהיאוש קם.

שאני מפסיק להאמין בנו.

רגעים של חסד התחלפו במחשבות רעות.

פתאום לא נוח ומוזר ומעיק.

יציאה מטופשת מחליפה שורה שפעם הייתה עולם ומלואו.

זה לא עצוב, זה אפילו די מצחיק.

איך שברגע שרגש חדש מתגלגל החוצה טורף אותו יאוש זקן.

רגשות חדשים עיוורים כשהם נולדים,

הם לא יודעים להיזהר מהסכנות שאורבות בחוץ.

בעולם וירטואלי ההיכרויות וירטואליות והגעגועים וירטואלים.

החיים האמיתיים נשארים בחוץ לחצי לילה.

וכשעולם הוירטואלי מוציא את הראש לעולם האמיתי,

המציאות המזויינת עורפת את ראשו,

ומלמדת אותך לקח שבטח לא תשכח בקרוב,

אבל תדחיק ברגע שהיא תחייך שוב.

אתה עדיין מאמין שדברים יקרו בדרך שלך.

אתה מבקש שישירו לך שיר ויציירו לך כבשה,

ואתה מאמין שכשזה קורה, הכל יהיה בסדר.

אתה מסתכל על זה בעיניים מפוכחות ויודע שאתה טוב בשבילה ושהיא רעה בשבילך.

דברים מתחילים להשתבש כשאתה מבין שהיא חושבת שגם אתה רע בשבילה.

אתה לא רוצה לשנוא, אבל מה כבר נשאר לך בסוף?

טעם מר ופנטזיה איך יכולתם להיות?

עדיף להשאיר את החרטות מאחור ולהציב ברירות חדשות.

שהדרך שלך פעם אחת תהיה הגיונית ולא קטע מספר או בית משיר.

אתה מוצא את עצמך מדבר לשדים שבראש שלך ויודע שאם תקשיב לעצתם תהיה בסדר.

הם הרבה יותר חכמים ממך בשלב הזה של העולם.

אבל בלי חרטות. זה לא יעזור.

פשוט תחפש את האדם הבא שיכתוב לך שיר אהבה,

יזרוק לך שורה,

ירצה להביט בעיניך ולומר לך שאתה בסדר.

ממש בסדר.

החיים שלך סיטקום.

חצי שעה של אסקפיזם.

הפרומואים של התוכניות הבאות לא נראים מבטיחים,

אבל זה הערוץ היחיד.

כשאני מפסיק לרצות להפסיק לכתוב אני נהיה עצוב.

*בלי סימן חיובי, אוותר. זה נהיה קשה מדי.

*רובי וויליאמס, no regrets. מי שזיהה זכה.

*זה מרגיש כמו אסון, זה מרגיש כמו מאסטרפיס. מעניין אם יהיה לי אומץ לא למחוק.