קרה לכם פעם שנכנסתם לשדה פרחים עצום, עצום, עצום.
40 פרחים היו שם.
חלק יפים, חלק פחות.
שיחק לכם המזל, מצאתם את הפרח הכי יפה.
חייכתם לפרח.
הפרח שיחרר את מיטב מולקלות הריח שלו עבורכם,
מתח את עלי הכותרת, עשה עליכם פוזה,
ועכשיו אתם רוצים את הפרח, והפרח רוצה לחזור איתכם הביתה.
אתם מושיטים יד לארנק.
אבל אין מספיק.
"אני הולך הביתה וחוזר עם כל הכסף שצריך" אתם מבטיחים לפרח.
אך אויה.
חזרתם, ו-40 אלף הפרחים נקנו על ידי 40 אלף אנשים שונים.
עכשיו אתם צריכים ללכת ולחפש מי אלה אותם אנשים שקנו פרחים.
יותר מזה, אתם צריכים לדעת לתאר את הפרח הזה במדויק.
צבעיו, גווניו, ריחו.
בלתי אפשרי לתאר אותם כשהזכרון בוגד.
אבל אני החלטתי שאמצא.
אני לא יודע איזה סוג פרח, אני לא יודע עליו כלום, כלום, כלום.
אז היום חיפשתי בכל המקומות המוכרים לי.
כשלא מצאתי, החלטתי לנסות את המזל.
עצמתי עיניים והסתובבתי והסתובבתי והסתובבתי.
שניה לפני שמעדתי, שחררתי צרור לכל עבר,
בתקווה שיפגע במשהו.
אנשים נפלו, השכנים צעקו.
אבל זין.
עכשיו תורי.
ועד שאדע אם הצרור הזה פגע במקומות הנכונים,
אני מנסה לזכור, אבל לא מצליח שלא לשכוח.
אני משרטט את קווי המתאר שלו בראשי, שוב ושוב.
אני עוצם עיניים ומתרכז חזק ושומע את עליו נמתחים.
בידי הימנית אני מרגיש את התחושה שהרגשתי כשנגעתי בו.
אני מחפש צייר קלסתרונים טוב או סתם מומחה לפרחים שיידע לזהות את האחד הזה שלי.
בינתיים, אני שומע את כל השירים הנכונים שזורקים אותי חזרה לאותו שדה ענק.
חזרה לאותו שביל,
לאותה ערוגה,
לאותה שורה,
לפרח הרביעי מצפון.
רביעי מצפון.
תזכרו את זה.
זה חשוב.
אם יש אלוהים בשמיים,
אם מ' השיכור מעיף אותי מכל המדרגות,
אם מ' השיכור מכריח אותי לוותר,
אם מ' השיכור משחית לי את הגינה הקטנה הפרטית שלי,
אם יש צדק בעולם,
מ' כבר לא יהיה שיכור,
או שמישהו יפגע מהצרור.
"מחר בבוקר, אני חורש הדרך המאובקת.
אמצא את מה שצריך, איפה שזה לא יהיה,
ואקרב אותך אליי, ואקווה שתבוא איתי"
מצטער על שני עדכונים ביום.
הפוסט הקודם היה רע.
בכתיבה, בתוכן, במהות, במשמעות, בהשלכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
