לקחתי תנופה ורצתי מגג הבניין,
רגל שמאל על edge, ושתי הרגליים באוויר.
מתחת רחוב סואן.
מיליארדי חיים לאורך האנושות, אני היחיד שאי פעם היה בנקודה הזאת של החלל.
הבניין השני התקרב.
אני מאבד מומנטום וגובה,
אבל עוד קצת מאמץ ואני שם.
מרגש לעוף,
אבל אני מעדיף את שתי הרגליים על קרקע מוצקה.
אני זוכר את הלילה שעפתי איתך.
ליטוף בגב תוך כדי סרט.
היד נכנסת מתחת לחולצה, כי מגע אצבעותיי על גבך הרגיש טוב יותר ממגען על החולצה.
והרמת את הראש ונישקת אותי בצוואר.
ולא רציתי שיקרה דבר.
רק לחבק אותך ולראות סרט.
אבל ידך ליטפה את החזה שלי,
ונכנסה מתחת לחולצה, כי מגע אצבעותייך על חזי הרגיש טוב יותר ממגען על החולצה.
הנשיקה התעמקה,
הנשימה נעתקה,
החולצה נזרקה,
הדממה נדחקה,
העצבות התרחקה,
האמת צדקה.
הייתי בתוכך.
ואחרי כל הזמן הזה של המתנה,
ציפייה,
סבלנות,
אורך רוח,
כל הבלה בלה הזה שהאנושיות מחייבת אותנו,
הכל השתחרר.
ועפנו.
רחוק, גבוה.
אולי מדי.
אבל לא ידענו את זה אז.
הסרט נגמר,
ועוד אחד,
ואנחנו עדיין מזיעים.
פעם אחר פעם אחר פעם.
לא נותנים לזה להיגמר לעולם.
SMS העיר אותי. את לא היית שם.
שמעתי אותך במקלחת ונגשתי.
התיישבתי מולך.
מביט בך כשאת שוטפת את הלילה, את זעתך ואותי ממך.
חייכת אליי ואני בכיתי.
נגשת אליי וחיבקת אותי.
"הוא מת, בייבי"
זה כל מה שאמרתי לך.
התקלחתי גם מהר והתלבשנו ויצאנו ונסענו מהר,
ועצר אותנו שוטר,
"אני לא רוצה שתמות גם אתה, סע לאט" הוא אמר לפני שנתן לנו להמשיך וצירף טפיחה מנחמת על השכם.
הגענו לשם,
ומיליון דמעות, קינות ובכיות.
חיבקתי את מי שצריך,
ומצאתי את הפינה השקטה שלי על הרצפה.
התיישבתי בפינת החדר ואת ישבת מאחוריי.
חיבקת אותי חזק ואני נתתי לעצמי להתפרק בין זרועותייך.
אחרי שהוא מת הייתי חייב לעוף כמוהו.
לא חשבתי שאני יכול.
לא רציתי, לא העזתי.
הייתי חייב.
לקחתי תנופה ורצתי מגג הבניין,
רגל שמאל על edge, ושתי הרגליים באוויר.
מתחת רחוב סואן.
אני בעצם השני שהיה בנקודה הזאת בזמן.
אני הראשון שעובר אותה.
אם לא היית כאן,
לא הייתי מתעקש לנחות על קרקע מוצקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
