מילה ותמונה

פעם הייתי גיבור.

הצלתי חתלתול שנתקע בצמרת עץ,

וחילצתי כלבלב שנפל לבור.

שמתי ידי על בניין מט ליפול ויישרתי אותו,

תפסתי מטוס בעת צלילתו לתוך ההר.

רדפתי אחרי שודד זקנות,

בדרך מנעתי מבחורה להיאנס.

עזרתי לילד קטן וחמוד עם משקפיים שהביריון השכונתי הציק לו,

שאבתי בכוחות עצמתי נהר שלם שנפלה אליו ילדונת.

הבאתי שלום,

עצרתי מלחמות,

פתרתי סכסוכים,

הפרדתי קטטות.

וחזרתי הביתה.

עייף.

מזיע, שרוט.

היא הייתה ניגשת אליי ומריחה את צווארי.

שילוב מנצח של סבון הוואי, דאודורנט מעולה, זיעה וגבורה.

הייתי מריח את שיערה.

שילוב מנצח של שמפו, מרכך, מסכה, קרם ואלוהים יודע מה עוד.

היינו פותחים בקבוק יין,

שותים מכוסות קריסטל גבוהות,

לועסים גבינה מסריחה במיוחד.

מזל שהייתי גיבור.

יכולתי להריח צרה מאלפי מילין,

אבל גם יכולתי לסתום את האף ולנטרל את בלוטות הטעם ולהימלט מהחרא הזה.

בימים שבהם הכל היה שלו,

זכיתי במרתון ניו-יורק, אירוויזיון (ואני אפילו לא תימני!), חידון התנ"ך ופרסי נובל, תלוי במה התחשק לי להתעסק באותה תקופה.

ותמיד הייתי חוזר הביתה.

עייף.

מזיע, שרוט.

ותמיד היא הייתה ניגשת אליי ומריחה את צווארי.

שילוב מנצח של סבון הוואי, דאודורנט מעולה, זיעה וגבורה.

והייתי מסניף את צווארה.

ענבל הכחולה או נועה הכחולה או אקסית-אחרת-הכחולה.

וזיעה.

כזאת של נסיעה באוטובוס מהדרום הרחוק ומדים ישנים ואבק בנעליים.

מתוקה כזאת.

והייתי מלטף את פניה ומנשק אותה ומרים אותה לספה.

ופותח לנו בקבוק יין והייתי שותה מפיה, צווארה, חזה, ביטנה ויתר גופה.

והספה הייתה נרטבת,

שילוב מדהים של יין וזיעה והיא.

והיין דביק והזיעה גם,

והכל מתוק ומשכר.

ולפעמים הייתה נשמעת צעקה מרחוק.

והייתי טס ומציל וחוזר וממשיך מאותה נקודה בדיוק.

עד שיום אחד היא ביקשה שאפסיק להיות גיבור ואהיה רק שלה.

אז הכנסתי את מדי הגבורה בארון,

ומצאתי עבודה נורמלית.

ואני חוזר הביתה.

עייף.

ולא מזיע ולא שרוט.

והיא תמיד ניגשת אליי ומריחה את צווארי.

שילוב מנצח של סבון הוואי ודאודורנט מעולה.

ואנחנו פותחים בקבוק יין ויושבים על הספה עם הרגליים על השולחן.

לפעמים אני שותה יין מכוס של מיץ,

לפעמים אני שותה אותו מפיה, צווארה, חזה, בטנה ויתר גופה.

ואני כבר לא שומע צעקות, רק גניחותיה הענוגות.

וזה בסדר לי שאני כבר לא גיבור.

אני לא צריך להיות גיבור.

אני שלה.