מילה ותמונה

שיר ג'אזי של סטינג שהתנגן ברקע,

תמיד העביר אותנו למקום טוב יותר.

הייתי זר בעירך, ברחובותייך ובביתך,

אבל תמיד כשהיית מקבלת אותי לתוכך,

זה הרגיש הכי בית שיכול להיות.

בארוחת ערב אחת במסעדה,

עת חיכינו למנות שלנו, שניצל ופירה וחזה עוף עם קוביות תפוחי אדמה עם כל מיני דברים מסביב,

ציירתי לך על המפית בית.

כזה עם פרח בצד ועץ עם תפוחים בצד השני,

ושמש מעל,

וקו גלי שיוצא מהארובה,

ועל הגג היו עיגולים, והסברתי לך שהגג אדום והעיגולים לבנים,

והדלת באמצע,

וחלון עם וילון בכל צד,

ודשא,

וגדר לבנה.

וכלב.

וילד.

ואת.

ואני.

לקח להם מלא מלא זמן להביא את המנה,

ונדמה היה שהייתי יכול להשלים גם את המונה ליזה על פרטיה ודקדוקיה,

אבל הבית שרציתי לבנות לך היה יפה יותר בעינייך.

וצחקת, כי זה חמוד,

וקצת התרגשת כי זה מתוק.

ותהית באיזה גיל התחלתי לצייר,

ואם לא הגיעה העת לפרוש.

והסתכלתי עלייך.

עם החיוך הרחב על הפנים והשמחה שהקיפה אותך כהילה,

והכוויה שעל לחייך, זאת מהדמעות שאף פעם לא היו כואבות,

היה שם סוד קצת גדול יותר.

ידעתי, עמוק בפנים, שלא אוכל לזכות בך.

שזה רגע נהדר ומדהים, אבל לכולם יש רגעי חסד,

ואני חלק מכולם.

כשנמחק החיוך משפתיי שאלת מה קרה וחיבקת אותי.

אמרתי לך שהכל בסדר והכרחתי אותי לחייך שוב.

זה לא היה רגע רע,

זה היה רגע של תובנה נוראית.

סיימנו את ארוחת הערב וחזרנו לביתך.

שם, באוטו, מישהו שר על צורה של לב ועל הימור שלקח הכל.

ושתקתי.

הדרך לפנים חשוכה ודוהרים על האריה,

ואת משעינה ראשך לאחור, ואני שר בלב ובוכה עמוק בלב.

הגענו לביתך וליוויתי אותך לדלתך.

חיבקתי אותך ארוכות.

נישקת אותי, וזה היה רגע נהדר של אושר.

וחזרתי הביתה עם תחושה חצויה.

הגעתי, ישנתי, התעוררתי. התקשרתי.

לא שמעתי ממך מאז אותו יום.

ואני חושב שאני יודע מאיפה אותה תחושה חצויה.

מהיקרה שהיית לי ללא יקר שהייתי לך.

מההנאה של רגע החסד לייסורים של הידיעה שזה רק רגע של חסד,

לא רגע של אמת.

וזה נורא.

וזה מגעיל.

ואני לא רוצה את התחושה הזאת.

כאילו...

לא יודע.

אני צריך קפה.