מילה ותמונה

ישבתי מול התשבץ.

המוזיקה באוזניים הפריע לריכוז, אבל זה היה שיר חשוב.

הכלב נבח, ילדי השכונה צעקו, אוטובוס עבר וניידת משטרה הפעילה צ'קאלקה.

אחרי שפתרתי את קידומת הולנדית, בהמה טיבטית ועיר הבירה של איטליה, 4 אותיות,

התפניתי לשאלה האחרונה.

"משמשת לאגרטלים וכלי אוכל".

חשבתי שזה "צ'יינה", כמו She's so vulnerable, like china in my hands

אבל זה לא התאים.

ניסיתי קרמיקה, אבל זה לא אותו חומר.

אפילו אני יודע את זה.

חשבתי, חשבתי,

ניסיתי, ניסיתי,

גיליתי, ידעתי.

ואז הכנסתי אותה והיא התאימה בול.

סיימתי את התשבץ ונכנסתי להתקלח.

הרגשתי שמשהו לא גמור, משהו לא ברור, משהו צריך השלמה.

אבל איך, עכשיו.

אין אף אחד מהקו השני.

אז התעקשתי קצת ועוד קצת.

אפילו שלחתי SMS.

קצרה ועניינית כהרגלה, הלחיצה אותי לומר את מה שרציתי.

"את המילה החסרה" אמרתי.

"את חסרה כדי להשלים את הפאזל של הימים המאושרים".

קצרה ועניינית כהרגלה, פטרה אותי ב"סבבה",

ואני, שהרגשתי את קוצר הרוח בכל פעם שהטלפון צמוד לאוזנה,

חתכתי את השיחה.

בימים שאח"כ תהיתי לגבי משמעות ה"סבבה" הזה.

האם זה "סבבה, גבר, אני לא חסרה, אני כאן, רק צריך לעשות עם זה משהו"

או "סבבה, אחינו, מה שתגיד. כבר אני באה, חכה לי למטה".

נוכח היכרות קצרה מדי שהתבססה על חיתוך הדיבור המרהיב, הפנים יוצאות הדופן בשלמותן והעיניים עם האישונים הכי מורחבים בעולם שבו זורחת השמש,

לא ידעתי מה משמעות ה"סבבה" הזה.

הימים עברו,

ושוב קידומת הולנדית, בהמה טיבטית ובירת הנגב, 2 מילים, 6 אותיות.

התפניתי לשאלה האחרונה.

גדול שחקני הכדורסל, 5 אותיות.

הפעם כבר ידעתי.

דבר לא השתנה,

אבל לא באמת יכולתי לשכוח.