מילה ותמונה

אחרי כל שנאמר ונעשה,

מצאתי רק מקום אחד שהיה קצת שקט.

נכנסת אליי הביתה, עם החולצה הירוקה ומזיעה מנסיעה מתישה באוטובוס,

וחם ומגעיל, ואני מחייך.

התיישבת על הספה והשקיתי אותך במים קפואים,

כאלה שאם שותים מהר מדי עושים כואב במוח.

אחרי שנחת שמת שתי רגליים על השולחן של סבתא,

נשענת לאחור.

ביקשת שנתחלף.

הנחת עליי ראש.

"יש לך לב" אמרת כמו בקול של ילדה מופתעת.

"חדש. קיבלתי ביום שהכרתי אותך"

"ולפני זה לא היה לך?"

"היה מודל ישן. משאבות דפוקות, פח לא משהו..."

"אז מזל שבאתי"

"מזל שבאת"

נרדמת עליי.

אחרי כמה דקות גם אני נרדמתי.

נמסת בין זרועותיי באמצע קיץ מהגיהנום, ואני לא רציתי להזיז אותך, אז לא הדלקתי מזגן.

ושכבנו ככה מזיעים, מחובקים, ישנים.

התעוררנו ונכנסת להתקלח.

הזמנת אותי איתך.

פרמת את כפתורי החולצה שלך.

אחד אחד.

באיטיות מרגיזה.

היא ירדה ומתחתיה גופיה צבאית ומתחתיה חזיה ומתחתיה את.

והפשטת אותי ונכנסתי אחרייך.

סיבנתי לך את הגב,

והחזקתי את הצינור כשאת חפפת.

והתיישבנו באמבטיה, ולחשתי את שמך עם שאלה שמסתיימת בחרוז,

ואת אמרת שכן.

והתיישבת מעליי וגופך רטוב ומסובן ומריח כמו סבון הוואי שזה הריח השני הכי טוב בעולם אחרי ריח הזיעה שלך.

ודאגתי לך,

ופינקתי אותך.

עם נשיקה ארוכה ארוכה בצוואר ויד שעוברת על הגב ועל התחת.

ונשיקה בחזה העליון ובחזה.

ואת תופסת את שערי ומזיזה את ראשי,

ואני כעבד לתשוקותייך, נענה ומתמסר.

ואחר כך התרוממנו וניגבתי אותך וניגבתי אותי.

הלכנו עירומים למיטה והשלמנו שעות שינה.

עם בוקר היית צריכה לנסוע שוב.

אני לא יודע מתי תחזרי,

אבל אני סופר את הדקות.

כשאת לא כאן,

הלב שלי מפסיק לעבוד.

למנוע בלאי, את יודעת.