אני כבר לא כ"כ יודע ולא כ"כ מבין את כל הדברים שפעם הייתי בטוח לגביהם במאה אחוז.
מפה לשם, החיים חיים עצמם לדעת ומוצאים עצמם מתקדמים ומשאירים אותי מעט מאחור.
לפעמים בשביל להדביק אותם אני לוקח רכבת.
מתגנב לאיזה קרון שנוסע צפונה ומקווה שלא יעבור כרטיסן בקרון של הפרות.
אני יורד איפה שאני מרגיש שזה הזמן או איפה שהריח גומר אותי. מה שמגיע קודם.
בלילות אני מתגנב לחנויות קטנות ולבתים ששכחו לסגור את החלון.
גונב חתיכת לחם, משהו לשתות.
שם צידה קטנה בתיק ובורח משם.
אני עובר דרך בניינים ושדות, שטחים עירוניים ודיונות.
אני אף פעם לא יודע לאן, אבל אני הולך.
אם אפגוש זאב, אחד מאיתנו ימות, וזה ממש לא משנה מי מאיתנו זה יהיה.
אם אנצח אהיה גיבור. אתחזק. אדע שאני יכול לנצח.
אם הוא ינצח, אמות. מה אכפת לי מה הלאה?
מדי פעם המצפון מסמן את הדרך.
אני מפענח את המסרים ומשנה מסלול.
כבר קרה לא פעם שהגעתי לעיר ומיד אח"כ רדפתי אחרי הרכבת כי לא שם הייתי צריך לרדת.
עוד לא הצלחתי לפענח את השיטה ולמה אני יורד ועולה איפה שאני יורד ועולה.
לפעמים אני חושב שאין שיטה.
שהכל אקראי.
אבל אני מגרש את המחשבות האלה.
חייבת להיות סיבה לכל הדברים האלה.
איך אוכל להסביר לעצמי שעזבתי הכל והגעתי לאן שהגעתי, אם אין סיבה אמיתית, גדולה וחשובה?
הגעתי פעם לעיר שבה כולם הצביעו עליי וצחקו.
הילדים זרקו עליי אבנים.
הזקנים גירשו אותי מהשוק.
שום מונית לא הסכימה לקחת אותי.
לא הבנתי למה ולא ידעתי מה עשיתי לא נכון.
הרחתי את עצמי ומצאתי חתיכת מראה שקופה.
הייתי אני.
לא מסריח ולא מלוכלך.
רק אני.
היה שם זקן אחד שהסכים שאשן אצלו כמה לילות.
הוא הסכים גם לשלם לי אם אעשה עבורו שליחויות.
הוא היה היחיד שקיבל אותי.
ביום שעזבתי הוא שילם לי פי שתיים ממה שהגיע לי וחיבק אותי וסיפר לי שגם הוא פעם היה כמוני.
הוא מצא את חייו כשמצא את הייעוד שלו.
שאלתי מה הוא, הוא סירב להגיד.
"אתה לא תבין. זה לא משהו שאתה תצליח להבין".
עזבתי את העיר הזאת קצת מבולבל.
לא ידעתי אם ניצחתי או הפסדתי.
עוד עיר ועוד כפר ועוד יער ועוד מדבר ועוד נהר ועוד דיונה ועוד הר ועוד עמק ועוד רכבת ועוד אוטובוס ועוד גניבה ועוד עבודה בזויה.
כבר שנים אני רודף אחרי החיים הארורים שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
