מילה ותמונה

הייתי עצבני.

הרגליים רעדו והישיבה הייתה מתוחה.

האצבעות נקשו על המקלדת בחוסר סבלנות,

חיכו שהמוח יחליט על רצף הגיוני של מילים, כדי שהן יוכלו להציג אותן.

הקפה התקרר, מישהו שר על חיים נפלאים ובזווית העין סרט על אוטיסט שהוא גאון שהוא אוטיסט.

שום דבר לא קשור לשום דבר אחר.

הדקות עברו.

הקפה כבר לא "שתי", השיר התחלף למשהו שמזכיר לי את שיקאגו למרות שהוא בכלל מדבר על ניו יורד והאוטיסט-גאון-אוטיסט התחלף ביאיר-שואל-ציפי-עונה.

וכלום.

אפילו לא משפט אחד ראוי.

"אני אולי הכוכב, אבל את השמיים".

הנה משפט אחד ראוי. חבל רק שהוא לא שלי.

כל המילים הטובות כבר נאמרו או שלא רוצות שאני אומר אותן.

קצת כמו נשים...

כל יום שישי אותו דבר.

פעם זה לא היה ככה.

ביום שישי הבאתי את כל ה"ג'וני" הטובים...