מילה ותמונה

אין שקט,

אבל הדממה הורגת את המלך.

שערי העיר סגורים, כל הסוסים באורוות,

המלכה היא היחידה שיכולה להיכנס ללשכה.

היא נשארת לישון שם בלילה,

עוזרת למלך להירגע.

היא מביאה לו אוכל בבוקר ובצהריים.

רק איתה המלך מדבר.

לעוזרותיה הקרובות היא מספרת שהמלך יושב וכותב.

היא לא יודעת מה.

הוא לא מרשה לה להסתכל.

כותב וכותב וכותב, לא מפסיק ולא עוצר לרגע.

"כל כתבי שייקספיר ארוכים כמו הבדיחה של בזוקה" היא מתארת את כל דפיו של המלך.

"על הרצפה, על הקירות, על המיטה, על הכסאות, על מגש האוכל. הכל מלא דפים וכל הדפים מלאים באותיות,
 רק כשאני נכנסת, הוא אוסף אותם יחד. דף מפה ודף משם. לא מסודר ולא מאורגן"

הימים עוברים.

המלך רזה.

זקן דק מתחיל להסתיר את תווי פניו.

רק דבר אחד הם לא מסתירים.

באחד הימים, הכרזה יצאה מלשכת המלך.

"בקרוב אצא".

לא מתי, לא מדוע, לא לאן.

כך וזהו.

בלילה שוב חזרה המלכה ללשכת המלך.

אחרי זמן רב, נגע בה שוב.

זקנו גירד לה, אבל מעולם לא היה רעב יותר מתוך תשוקה.

כשגמרו נרדם עם הראש על בטנה.

בבוקר היא יצאה להביא לו אוכל, כשחזרה הדלת הייתה נעולה.

היא דפקה והוא ביקש ממנה להמתין.

מתחת לדלת יצא פתק עם הוראות.

עליה לאסוף את כולם. שיחכו לו מתחת לחלון המרפסת בתוך שעה.

המוני אנשים התאגדו.

עניים, עשירים, לוחמים, ילדים, זונות, זקנות, גברים, נערים, נשים, נערות, כל בעלי המקצוע וכל המובטלים.

הוילון בחדרו של המלך זז.

המלך יצא.

שערו מסופר, פניו מגולחות ומבריקות.

גלימתו אדומה ועזה.

על ראשו הכתר הכי גדול ויקר ומפואר ויפה שנראה אי פעם.

יהלום ענקיים, אבני אודם וזהב טהור שניצנצו כל כך,

שגם העיוורים התחילו לראות.

אף אחד לא ידע למה לבש את כתרו הנדיר והגלימה שלא לבש מעולם,

אף אחד לא ידע מה הולך לומר ולמה הסתגר כל הזמן בחדרו.

רק דבר אחד כולם ראו וידעו ולא הבינו למה -

למלך יש מבט עצוב בעיניים.