מילה ותמונה

"כשהיא מחייכת
גם אני מחייכת
וכשהיא עצובה
אני לא מבינה
איך אפשר להיות עצובה
כשאת הילדה הכי יפה בגן"

היום ראיתי את המושלמת השנייה בוכה.

בכי תמרורים, נטול מעצורים.

בכי של שברון לב או בשורת איוב.

בכי שהפך את פני המלאך שלה לאדומים ורטובים מדמעות.

אם תהיתם, היא עדיין נראתה מושלמת.

בעולם מושלם שבו אני לא אפחד שהיא תאמר לי "לך תזדיין" ברגע שאתקרב אליה,

הייתי ניגש ושואל מה קרה.

הייתי אומר... משהו ולא ממשיך ללכת כאילו לא ראיתי את הילדה הכי יפה בגן בוכה את עיניה החוצה.

אבל...

כנראה שאני לא כזה.

המקרה הזה העלה בי את המסקנה שאני חי במוזיאון.

מותר לראות, אסור לגעת.

אסור להישמע, זה יפריע לפסלים היפים.

אני לא רוצה לחיות במוזיאון יותר.