מילה ותמונה

היא הייתה בת 30 כמעט.

מבוגרת ממני ב-7 או 8 שנים. אני לא זוכר בדיוק.

עברתי מול המאפיה הקטנה שלה כל יום ראשון, קצת לפני 7 וקצת אחרי 8 וחצי.

בהתחלה לא רק הסתכלתי.

לא אתאר איך היא נראתה, כי בטח אעשה לה עוול.

היא הייתה יפה מדי מכדי שאמצא את המילים אחרי כמה שנים שלא ראיתי אותה.

באחד הימים, מתוקף אותם ביקורים באזור, הייתי צריך לדבר איתה.

לא היה לי שום דבר חכם לומר לה, אבל לא נורא, זה לא מה שאמור לשנות.

בפעם הראשונה בחיי התגברתי על היובש בגרון והזיעה בידיים והבושה וה"מה אם" הנורא והמאיים כ"כ.

והיא הייתה מקסימה.

כ"כ לבבית וכ"כ מתוקה וכ"כ מבינה את הקושי הזה שלי.

בפעם הראשונה דיברנו מעט, כי הייתי צריך ללכת לפגישה.
בפעם השנייה כבר הגעתי מוקדם יותר וישבנו על הספסל מחוץ למאפיה.

דיברנו דקות ארוכות והיא סיפרה לי עליה כמעט הכל.

על הקשיים בדירה הקטנה ביפו, על העבודה, על העבר, על העתיד.

אילו לרגע, לרגע, הייתי חושב שיש סיכוי שזה יימשך מעבר לאותן כמה דקות בשבוע על הספסל מחוץ למאפיה,

הייתי משחרר מעצורים ומתאהב בקסומה הזאת.

אבל היא בת 30 כמעט, אני בן 22, אולי 23, עם טונות של תסבוכים.

זה אפילו לא עמד על הפרק.

אבל זה היה הניסיון האחד והמוצלח שלי.

בהמשך לשיחתנו מהיום...