מילה ותמונה

"זה תמיד אותו דבר, רק השמות משתנים".

טרור עולמי, עלבון אנושי, שירים שכולם מדברים על אותו דבר.

המקומות אחרים, הריח אחר, הטעם אחר.

התחושה זהה.

אנשים אחרים, המגע אחר, עור הפנים בגוון אחר והתחושה שלו שונה.

הבוקר שלמחרת הוא תמיד כמו אז.

האהבה החדשה תמיד יותר גדולה מזאת שנגמרה,

הסקס תמיד הרבה יותר חדש-מרגש-סוחף-מענג.

שברון הלב תמיד מרגיש אותו דבר.

אז אנשים לוקחים את התיק, נועלים את הדלת, נכנסים לאוטו ונוסעים למקום אחר.

מסעות שימתחו את הגבולות, יפרצו את הגבולות, ימחקו את הגבולות וישכיחו את הגבולות,

רק כדי למצוא גבולות חדשים.

אחרי שזה מתיישן, והו, זה מתיישן, הרעב חוזר אבל הצלחת ריקה והמטבח סגור.

אנשים אחרים אורזים מזוודה, נועלים את הדלת, נכנסים לאוטו ונוסעים למקומות המוכרים.

לא מסעות ולא פריצת גבולות.

שיבה הביתה.

וזה תמיד אותו דבר, רק השמות משתנים.

איש אחד ואשתו נרצחו בהודו, וילד בן שנתיים נשאר יתום.

איש אחד ברמת השרון רוצח את אשתו והילדים בגלל, כנראה, SMS.

אפילו יתומים הוא לא השאיר.

ואיש אחד מדלג ישר לעמודי הרכילות, משאיר את החרא לעמודים הראשונים של העיתון,

כי הוא לא מסוגל להתמודד עם החרא של עצמו.

כי זה תמיד אותו דבר.

זה כמו ספירלה.

זה נע באותו מעגל וחולף על פני אותן נקודות בדיוק.

רק במקום קצת אחר.

כל פעם זה רחוק יותר מנקודת ההתחלה, מטורף יותר, משוגע יותר, יותר בלתי ניתן להבנה.

ותמיד יש זעזוע וצער והמוזה מתה כשהיא מוציאה את הראש מהחלון ורואה מה קורה באמת.

אחרי שעה נולדת מוזה חדשה בגלל שיר ששומעים,

אבל גם זה רק כדי לתלות את עצמה ברגע שהיא רואה את הכותרת הראשית באתר אינטרנט אקראי.

וזה תמיד אותו דבר.

פעם אני, פעם ג'וני, פעם ג'ימי נעליים.

אותו קיום, אותם חיים.

יום שישי, 8 וחצי בערב.

החדר חשוך.

הראש חושב רק על הזוג בהודו,

הלב חושב רק על מושלמת אקראית,

הרגליים מתנענעות בחוסר מנוחה,

הידיים מונחות על מקלדת ורק האצבעות זזות,

העיניים קפואות על השורה האחרונה שעל המסך, רואה את מה שהאצבעות מפיקות,

האוזניים מקשיבות לגידי גוב,

השפתיים יבשות והלשון מלחלחת שוב ושוב והגרון יבש, אבל אין שתייה באיזור,

הבטן עדיין קצת כואבת מארוחה כושלת.

שקט בחוץ.

זה רק אנחנו - the old good guys - אני, ג'וני וג'ימי נעליים.

זה תמיד אותו דבר, רק השמות משתנים.