"כדור הארץ לג'וני. כדור הארץ לג'וני"
"הוא לא שומע, המפקד. אני לא מקבל שום אות"
"כדור הארץ לג'וני. תענה כבר, לעזאזל!"
"שמישהו יסדר את הקו המחורבן הזה, ותעלו לי את ג'וני על הקו!"
רעש, המולה, חשש, פחד.
זיעה קרה, פעימות לב מואצות, ידיים רועדות.
כולם צועקים, כולם מחפשים את החיבור שנפל, שאולי, רק אולי, בגללו לא שומעים את ג'וני.
ג'וני יצא למשימה שלו לפני כמה חודשים וכל יום בשעה קבועה, היה מדבר עם מרכז הבקרה.
היום ג'וני לא עונה.
"ג'וני! ג'וני! תענה לי, יא בן אלף ארור שכמוך!"
אין תשובה.
השעות עוברות, אין סימני חיים.
האם הנורא מכל קרה?
אי שם בחלל ג'וני מביט מהחלון על כדור הארץ מתרחק.
המנועים כבו, הקשר מת.
הוא צף בחלל, אבוד וחסר שליטה.
יש לו גלולת ציאניד, בשביל לקצר תהליכים ולהפחית סבל,
אבל ג'וני פייטר. לא וויתר אף פעם, לא מוותר עכשיו.
הכדור ממשיך להתרחק וג'וני לובש את החולצה המיוחדת שלו.
זאת שהביא במיוחד מהבית, כדי להרגיש בבית, גם כשהוא הכי רחוק שרק אפשר מהבית.
"מישהו שומע אותי?" הוא מנסה עוד פעם אחד.
"יוסטון? ג'ים? מישהו?"
דממה. הכל שקט, רק הרעש של חיבורים נכנסים משקע לשקע, מנסים למצוא קול, מפרים את הדממה החללית.
"מישהו?... בבקשה, מישהו?"
וכלום.
השעות עוברות וג'וני מבין שהאפשרויות הן לקחת את הגלולה או לצוף עד למוות כואב.
הוא רוצה עוד קצת.
הוא רואה את כדור הארץ.
כחול וירוק ולבן וחום.
מתרחק ומתרחק ומתרחק,
וג'וני מרגיש שהוא לגמרי מאבד אחיזה והעשתונות הולכים לעזאזל,
ובכי ראשון שיהיה גם בכי אחרון.
ג'וני מחזיק את הגלולה ביד.
יודע שאם יבלע אותה, גם הסיכוי לנס איננו.
אבל אין ניסים.
יש ג'וני.
וג'וני תמיד אומר את המילה האחרונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
