יום שישי האחרון הכיל נסיעה אחת לליז, וכיף אחד טוטאלי.

ומשהו חדש שעוד אולי יחזיק מעמד.

וחזרה לנהיגה אחרי שלא נהגתי יותר מחודש.

יום שבת כלל ים.

ים זה נחמד.

ומעייף.

היה גם קניון.

ורכישה של הדבר הטעים הזה.

עד בוקר יום ראשון זה עוד עשה לי מצב רוח טוב.

[כולה בושם! הו, כמה כיף להפגין התלהבות חומרית]

אני לא באמת יודעת למה אני מעדכנת.

אני צריכה להוציא עצבים ואין לי איך ממש.

500 שקלים [בדמות שוברי קניה בחנויות שונות ומשונות] החליטו להגיד ביי ביי וללכת לאיבוד בדרך לא סימפטית. נעלמו עקבותיהם ממקומם על השולחן, ולא ידוע מקום הימצאם החדש.

מוזר איך אני מצליחה לדחוס כ"כ הרבה דקות ארוכות, אירועים ורגשות בין 2 קוים אפורים צרים.

אני לא מוזרה.

[וגם לא מיוחדת.]

אני קצת מתחילה להזדהות עם דברים שאני לא צריכה להזדהות איתם.

אני גם מתחילה להצטער על משהו שעשיתי [ועושה] לאחרונה.

(אתם לא חייבים להבין. אתם גם לא תבינו. אז גם אל תשאלו.)

לא מתחשק לי להיות מחר בבית אחה"צ.

מישהו actually יכול לחטוף אותי?

[או סתם לפגוש אותי בתחנת רכבת נידחת כלשהי?]

(אלו שבאמת לוקחים אותי ברצינות, מוזמנים ליצור קשר פלאפוני ישיר. אני בהחלט אשמח לבזבז את אחה"צ על כל יצור חי כלשהו.)

היום הטוב ביותר בשנה, הפך לגרוע.

החליפו לשעון חורף. הייתי אמורה לזכות בשעת שינה נוספת.

ובמקום זה, אני זוכה ביומיים רצופים של נדודי שינה.

זה לא סימפטי ביותר, וגורם לי להרגיש זוועה.

עימכם הסליחה על הפוסט העקום הזה.

רציתי לתעד.

רציתי קוים מפרידים.

וזו התוצאה.

לילה טוב, בתקווה שאני באמת ארדם בחצי השעה הקרובה.