נגמר. לה לה לה לה. נגמר. לה לה לה לה.

כן חביבים.

נגמר חופש פסח.

ואני עוד לא קלטתי שהוא התחיל.

לא הוגן לחלוטין.

אבל החופש התחיל בתור שעמום טוטאלי ונגמר בזה שאין לי זמן לישון!

לי? אין זמן לישון?

לאן הגענו....

אהה... לשומקום. אני בבית. איכשהו.

הנה, אפילו עכשיו, כשסוף סוף התיישבתי לכתוב פוסט מסכם, אני לא יודעת איך להתחיל אותו ומנסה להתחמק. אך לא עוד.

טוב, אני אלך בתבנית הרגילה שלי. זה אמור להיות קל. הא.

יום ראשון 01 מאי 2005

פאק כבר חודש חדש. הזמן טס מהר מדי. (כן, אני באמת אומרת את זה יותר מדי לאחרונה).

וול, היום קמתי לא מאוחר ולא מוקדם. בבוקר קצת ספגתי קטעים מ"מטריקס רילודד", ויצאנו למסע חיפוש חלקים לתפירת החצאית/חולצה/שתיהן ביחד שהקרובה של אימה שלי מכינה לי מהתחרה. מצאנו בערך, אבל אז לאימא היה תור למספרה, או משהו כזה, ואני הייתי צריכה לפגוש את ג'ולייט. התנחלתי אצל ג'ולייט קצת יותר משעה. צחקנו על הטפסים הצבאיים שלה לחיל הים (סחתיין, הילדה התקבלה לשם!) שכללו שאלות נוסח: "האם ריגלת עבור מדינות זרות? האם שתית אלכוהול? האם ניסית סמים אפילו פעם אחת? האם את רוצה להשתלט על העולם?" ודברים דומים שכאלה... אה, בעיקרון הייתי צריכה רק להביא לה את הכרטיסים שלה למופע סיום, אבל בסוף אשכרה התנחלתי אצלה לאיזו שעה J היה נחמד.

לאחר מכן גם קניתי עם אימא בד לחצאית ולחולצה, וגם סרט חדש לשיער! [התמכרתי -_-]. וגם סוללות לעכבר [שוב! L] הוא זולל אותן בלי הפסקה. הגעתי כבר למסקנה שהעכבר אשם ולא הסוללות. אז אני כבר קונה את ההכי זולות... שיהיה...

יום שבת 30.4.2005

אהה... זה כלל... אממ... לא זוכרת מה עשיתי אתמול, דמיט!

אבל בערב הלכתי לסרט "מיליון דולר בייבי". הממ... אין לי הרבה מה להגיד עליו מעבר לכך שהוא ראוי כל חלקיק אוסקר שהוא רק קיבל. סרט טוב, חזק ומעניין.

כשחזרנו, קצת פספסנו את ההתחלה של "מטריקס", אבל ניסיתי להסביר לאימא שלי מה קרה עד הנקודה הזו... בערך...

פעם כבר אמרתי שיש סרטים שמבדר לראות אותם עם אימא שלי. זה לא היה אחד מהם, עד לנקודה בה בסוף, טריניטי מנשקת את ניאו כדי שיחזור לתחייה. בקטע הזה אימא שלי פשוט התפרצה בצעקת "נקרופילית!!!" שגרמה לי לצחוק כמעט היסטרי. אבל רק כמעט.

יום שישי 29 אפריל 2005

9 בבוקר. אחרי שבקושי נרדמתי לילה לפני כן. אימא מעירה אותי ללא שום בושה. המטרה: ללכת למשביר לצרכן, להחזיר 2 זוגות נעליים שהיא קנתה קודם, כדי לעשות מיני-קומבינה ולקבל הנחה של 50 ₪ אם היא קונה ב550. הו, וול. עם עיניים חצי עצומות וחוסר יכולת להחליט מה ללבוש, נגררתי איתה לקניון הסמוך כי "אני רוצה לקנות חזיות, ואולי אני אקנה גם לך." טוב, טוב... רק תחזירי אותי אח"כ חזרה שאני אוכל לישון!

נכנסנו לחנות. הפעם השלישית, ב3 הימים האחרונים. חשבתי אולי למצוא איזה משו מעניין שאני אוכל ללבוש למסיבת סיום. אבל לא היה מה שרציתי. בלאט. אני חייבת ללמוד לתפור בגדים. כי עכשיו גם יש לי כזו תמונה בראש של משהו שאני רוצה, ופשוט בלתי אפשרי שאני אמצא את מה שאני רוצה בחנויות. וגם אם כן, אני בטח אראה בזה כמו פרה (לא קדושה) להחריד.

קיצר, היום יצאתי משם עם 2 חזיות חדשות, אחד שחורה, שדי הייתי זקוקה לאחת כזו, ואחת מוזרה, של פוקס, שהיא בצבע תכלת חזק, עם כתפיות ורדרדות. [התלבטתי בין בכלל ורודה עם לבנות, או אדומה עם לבנות, אבל לקחתי את זו שמדדתי וזהו. אסור לקחת אותי לשופינג כשאני עייפה >.<]

בבית, לאחר מכן, לא עשיתי הרבה. טיפה פוטושופ, טיפה לפטפט עם אנשים (להפחיד את גרב עם החוויות מהבוקר וכל מיני כאלה..) וטיפה טלויזיה. יום של בטלה שכזה. היה עדיף לישון האמת. ניסיתי בצהרים, אבל לא הצלחתי. הייתי עייפה מדי כדי לקום מהמיטה בשביל לסגור את הדלת, מה שהבטיח לי לא מעט רעש מהסלון/מטבח. אה, וגם כל היום הייתי עסוקה בלדחות את כתיבת הפוסט הזה. באמת שאין לי כוח לסכם שבוע וחצי. אבל אני אנסה...

[אה, אגב, פה התחלתי לכתוב את הפוסט, אתם רואים, כמו שהבטחתי! זה שלקח לי יומיים שלמים לסיים אותו זה אהה... טוב, אשמתי במידה מסוימת, אבל לא ממש.]

יום חמישי 28.4.2005

בוקר. לשם שינוי נתנו לי לישון עד 10. אבל לאחת שקשה לה להירדם לאחרונה, זה לא נותן הרבה. נוסעים דרך קרובי משפחה שגרים רחוב וחצי מאיתנו. משפחה מוזרה. אבל הדודה אוהבת אותנו. בעלה אידיוט גמור והבן שלה גם לא משו. אבל היא מלאת אהבה שכזו לכל הצד שלנו של המשפחה, אז בסדר. נסלח לה. נסענו איתם לקניון. לקנות נעלי ספורט לאימא, שלבן ההוא, יש הנחה עליהם. איכשהו מצאו נעליים גם במידה 40. שלה זה טיפה גדול במידה, לי טיפה קטן. איכשהו נסתדר והן יהיו לשתינו. סבבה. אח"כ ראינו שעוד יש לנו זמן, ולקחנו אותה למשביר, שתראה נעליים. בסוף היא קנתה סנדלים בדיוק כמו שאימא שקנתה יום לפני. שיהיה לה לבריאות. היא עדיין מפחדת לבקש מידה מתאימה יותר, ושירות, כי היא לא רגילה לזה. K

אח"כ נסענו לבית שלהם (שבעצמו רחוב ליד הקניון... בערך...). היא די אוהבת לתפור ולהתעסק עם תפירה, אז הבאתי לה את שמלת התחרה שקיבלתי אי שם במהלך השבוע שעבר מנטאשה. השמלה תפורה בסגנון מאוד של המאה ה19, ועל הגוף היא נראית זוועתית. אבל החומרים... התחרה... ררררר.... החומרים פשוט מעולים. חייבים לעשות מזה משהו. אז ישבנו אצלה ממש עד 4 וחצי בצהריים ועזרנו עם אימא לפתוח את כל התפרים. עכשיו, זה עסק לא פשוט לחלוטין. כי התפירה הייתה שם איכותית לאללה. בגדים שיוצרו באירופה, תפורים בצורה שונה לחלוטין. כל תפר שם מחושב ובמקום, והכל מחזיק את הכל. קיצר, בלגאנים. אבל איכשהו הצלחנו להוציא את הכל. עכשיו נשאר לי לקנות כמה תוספות קטנות, ושהיא תתחיל בעבודה.

ערב, לא הרבה. אפילו לא זוכרת מה עשיתי. נראה לי שבזבזתי את זמני מול המחשב, כמו שאני רק יודעת לעשות.

יום רביעי 27.4.2005

היום הכה מיוחל לנסיעה לת"א, שהתחיל סבבה נמשך בצורה מעייפת לחלוטין ונגמר בסוף לא רע בכלל.

אז מהתחלה.

קמתי די מוקדם בבוקר [כן, זה קרה יותר מדי בחופש הזה], כי הבטחתי לאימא שלפני שאני לוקחת רכבת לת"א, אני אבוא איתה לבית קברות וגם לאיזו חנות ספורט שבה היא רצתה לראות נעלי ספורט לעצמה. לבית קברות הספקנו, לחנות לא. היו לי 10 דקות מיותרות עד השעה שבה הייתי אמורה לפגוש את ליז ליד התחנה, אז הצעתי שנלך לטיול קצר בטיילת. המקום היה מפוצץ! עד שעשיתי סיבובים בכל האזור כדי למצוא חניה, כבר היה 10 ורבע. (אה, אגב- אימא שלי הכריחה אותי לנהוג בעצמי על הבוקר >.<) נעמדנו ליד התחנה. חיכיתי לליז שנתקעה בינתיים בפקק אחרי מכוניות שלא יודעות ליסוע [והפעם זו לא אני!].

בזמן שחיכיתי ראיתי איך הרכבת של 10:25 עוברת וממשיכה הלאה, אז נאלצנו לחכות לרכבת הבאה שיצאה בערך ב11. פה ושם טלפון ליוני שלא יחכה לנו יותר מדי. ותהיות לגבי מה נעשה, למה התחנה מפוצצת כל-כך ומה גרם לליז לתפור לבבות ורודים על התיק שלה. ^.~

ברכבת היה די מלא, אבל למזלנו היה מקום לשבת. ישבנו בהתחלה הנפרד, עד שאישה אחת שישבה לידי עם ילדה קטנה וצווחנית להחריד, ירדה בבנימינה והיה מקום ביחד. הנסיעה עברה בסדר, רכבת יכולה להרדים לחלוטין! הגענו בשלום לתחנת "השלום" [טיהיהי], וחיכינו ליוני שבא קצת (הרבה) אח"כ. בינתיים גיליתי שבתחנה יש דוכן של שוקולד פרה, שחילקו מצות עם שוקולד ובלונים אדומים. ניג'סתי לליז שאני רוצה בלון (אין לכם מושג כמה ילדותית אני יכולה להיות כשרק יש לי הזדמנות). בדרך גם תהינו האם לקחת מהם מצה עם שוקולד ("אני אקח רק אם גם את תקחי!"..). ביקשתי ממישהי שחילקה בלונים, בלון. אבל כשליז התחילה לצחוק עלי, קשרתי אותו לתיק שלה (ניהאהאהא). המשכנו לחכות ליוני. ואין יוני. בינתיים גילינו שליד הקיר ממול, עומדת מישהי משכבה שלנו, עם עוד איזה 2 בנות. קיווינו מאוד שהיא לא בת"א למטרות זהות כמו שלנו. ממש קיווינו, כי אחרי הכל, קצת פאדיחה לפגוש אנשים מוכרים (מוכרים אבל כאלה שלא רוצים לראות) כשרק באים לברוח מהשגרה. בזמן שהמשכנו לחכות, נמאס לי ולקחתי בלון גם בשביל עצמי. וממש אחרי זה גם הופיע יוני והגיטרה שלו. היה כבר אחרי 12 וחצי, והחלטנו שכבר במילא המפגש מתחיל בקרוב, ויוני רצה להיות בתחילת המפגש, אז הלכנו לכיוון עזריאלי. נכנסנו לבראשית, ובדרך כל 2 שניות הבלון שהיה מחובר לתיק הרביץ לראש שלי, וגם כמעט לא גרם לשבירת חצי חנות, אז יצאנו וניסינו ללכת למזרקה. הצלחנו, אבל לא מצאנו שם הרבה אנשים. בהתחלה בכלל משום מה התחלנו ללכת לכיוון לא נכון כ"כ, ומצאנו את עצמנו באמצע הכביש הראשי. כשברמזור ליד , עומדת אותה ילדה מהשכבה שממנה רצינו להתחמק. יוני ניסה לעזור לנו בפעולת הסחה לא מוצלחת במיוחד, וברחנו משם מהר. מצד שני, גם לא ממש ראינו הרבה אנשים. התקשרתי לזנבנבית, והיא אמרה שהיא בדרך. חיכינו לה. בינתיים, יוני הכין תוך שנייה שלט מאולתר מדף פוליו משובץ שעליו כתב "מפגש ישרא" עד שניגשו אלינו כמה בנות ואמרו לנו שכולם בגג. הלכנו לגג. שם מצאנו מלא אנשים לובשי שחור ואולסטארז, כשלא מעט מהם עטויי מבט "רע לי, אני רוצה למות, איזה יופי שאני על הגג ועכשיו אני אוכל לחתוך את הורידים, לקפוץ מהגג למטה, להידרס ע"י משאית ולמות בדרך לבית חולים מחנק, בגלל שצינור החמצן לא יהיה מחובר טוב". עצם העובדה שכולם היו בקבוצות קטנות של אנשים שמכירים אחד את השני, גרמה לנו [או שזאת רק אני] להרגיש לא ממש שייכת. בשלב כלשהו, ראיתי משהו ענקי שרץ לכיוון שלנו, וגיליתי מהר מאוד שזה מיקי בכבודו, עצמו וגובהו. J הוא אמר שהוא תיכף עוזב והולך לסינמטק, וניסה להסביר לי איך להגיע לשם. לא ממש הבנתי. אבל טוב שליאת הייתה איתנו וידעה *בדיוק* איך להגיע לשם. אחרי שהבנו שעל הגג אין לנו הרבה מה לחפש, התחלנו לרדת למטה ולראות האם יש אנשים אחרים ליד המזרקה. לא היו הרבה, אבל מצאנו כמה בנות שאמרו לנו שכולם עוברים לאיזה פארק שליד עזריאלי, ונלך אחריהן. בדרך גם קצת איבדנו אותן, אבל בכל אופן- הפארק לא היה ליד עזריאלי. הוא היה איזה רבע שעה הליכה משם. כבר אז התחילו להתעייף לי הרגליים. אז ניסינו ללכת בעקבות הזרם, עד שהגענו לפארק. בנקודה זו נמאס לי סופית מהבלון שהרביץ לראש שלי (מדי פעם גם בעזרתה האדיבה של ליז P:), אז הורדתי את הבלון מהתיק וקשרתי אותו לאיזה עמוד שהיה לא רחוק מהמעגל. אנשים עשו מעגל די סגור, ולי, לליז ולזנבית לא ממש היה מקום, אז עשינו בצד מעגל מחתרתי. ישבנו קצת. מישהי ניסתה לארגן קווה-קווה ולהרחיב את המעגל, בעוד 2 בנות אחרות החליטו לרצוח את הבלון שלי ולשאוף את ההליום שלו. ועוד ללא תוצאות, כי קול מעוות לא יצא להן מזה. בזמן שהיינו על הדשא ניגשו אלינו 3 בנות (ניקי, נופקה וטלושה) וחתמנו להן ברשימות בלוגרים שלהן. כשראינו ששומדבר לא ממש קורה, ואפילו אין קווה-קווה, החלטנו שאנחנו הולכות לעזריאלי, במיוחד כי די הגיעה כבר, ולא ממש ידעה איך ללכת לפארק, אז הלכנו משם למזרקה. פגשנו את די [החמוטה!] ואת יובי [הביישן] וגם את ילונה! החלטנו ללכת לבקר את מיקי בסינמטק, כי במילא לא היה להם הרבה זמן. ההליכה סינמטק שחטה לי באופן סופי את הרגליים. ולחשוב שזה היה רק חצי מהיום בת"א. הגענו לסינמטק. פגשנו מיקי ומימס. הצטלמנו. קצת פטפטנו וניסינו להבין איך משם מגיעים לשינקין. טלפון ליוני. מפה. מנסה להסביר. זנבית אומרת שיש דרך אחרת. מיקי אומר שהוא צריך ללכת אבל כבר יחזור ויסביר לנו איך להגיע. אז חיכינו לו מחוץ לסינמטק כמה זמן, עד שנמאס והתחלנו ללכת לבד. הלכנו הלכנו הלכנו הלכנו הלכנו. [תכפילו את זה בערך פי 100]. חרשנו חצי ת"א ברגל. הגענו בשלב מסוים לשנקין, וגילינו שזה לא כזה ביג דיל. בשלב זה כבר היינו סחוטות לחלוטין, והתחלנו לחזור. באחת החנויות ליז מצאה לעצמה כיסים מגניבים כאלה, לשם שינוי בצבע שחור ועם ציור שהיא רצתה. היא קנתה והמשכנו בדרכנו לעבר תחנת האוטובוס הקרובה לעזריאלי. הייתה רק בעיה אחת פצפונת: התחנה הקרובה, לא הייתה ממש קרובה! והלכנו כמעט את כל קינג ג'ורג' חזרה עד לתחנת האוטובוס. בשלב זה ליאת נטשה אותנו, ועלינו [ליז ואנוכי] עם ילנה חזרה לעזריאלי. ילנוש המתוקה ליוותה אותנו עד הצעד האחרון J [כפרע עליך! ^.~] ונכנסנו לתחנת רכבת, בעודנו מחכות לרכבת שתיקח אותנו חזרה לצפון הרחוק, ובעיקר למקלחת.

בתחנה משום מה כל הזמן אמרו לאנשים להתקדם דרומה ברציף. [זה עשה לי קצת טראומה]. זה גם די היה נראה כאילו שהמטרה בזה שאומרים לכולם להתקדם ולהתקדם ושוב להתקדם, היא פשוט בכך שזה ייגמר ב"נו, טוב, אז מפה יש לכם 5 דקות ברגל הבייתה, אז עופו מהתחנה שלנו!". אבל לא ויתרנו, ואפילו הגיעה רכבת קומותיים. ["ווויייי! רכבת קומותיים!"]. עלינו לקומה השנייה, וגם מצאנו מקום. ברביעיה משמאלנו ישבה איזו ילדה קטנה, בת 5 מקסימום, ונורא מבדרת (האמת גם קצת חכמה, אבל מבדרת). כל 2 שניות היא שאלה את אבא שלה ליד מה אנחנו עוברים הקטע הכי משעשע היה כאשר עברנו ליד מטעי בננות, וזה גרם לילדה הקטנה לקרוא את מחשבותיה של ליז, ולצעוק: "בננות! בננות!" (יבוא יום, וגם אתם תבינו מה כ"כ משעשע בזה..). בינתיים אני עיינתי בעיתון "דיסני" (שהשאירה ילדה קטנה שישבה לידנו וירדה תחנה אחרי שעלינו) כאילו היה ה"קוסמו" האחרון. אפילו ניסיתי לעשות לליז מבחן עצמי, אבל פרשתי בשיא. זה היה עלוב מדי.

לקראת 6 כבר הגענו חזרה. אני אישית שחוטה לחלוטין. יוצאות החוצה. אין אימא. החלטנו לעבור לצד השני של תחנת הרכבת, רק שבגלל שיפוצים הכל היה סגור. ולאף אחד לא היה כוח לעשות סיבוב ענקי בכל האיזור. שאלתי את השומר (הנחמד J) איך עוברים, ומסתבר שהתחנה הנפיקה כרטיסים מיוחדים בחינם, שיהיה אפשר לעבור בתוכה לצד השני. היה די מאגניב, אני חייבת לציין.

עד שעברנו גם אימא שלי, ואבא של ליז הגיעו. הבאתי לליז את הכרטיסים למופע סיום שלנו, והתחלנו ליסוע לכיוון הבית. אימא הציעה שנלך לקניון לראות נעליים בשבילה, כי מה שהיא הלכה בסוף בבוקר- לא הביא ליותר מדי תוצאות. בסוף יצא שבילינו בקניון כמעט עד 9 וחצי ויצאנו משם עם סנדלים לאימא, נעלי ספורט לאימא וכלום בערך בשבילי. טוב, זה היה נגמר ככה, אם לא הייתי שמה לב ממש ממש במקרה, לזוג כפכפים שעמד בפינה נידחת, והיה בדיוק במידה שלי, ובדיוק בדגם שבהיתי בו עוד בסופשנה שעברה. אז זכיתי בזוג כפכפים לא יקר יחסית J אה, וגם גרביים. לא מפוספסות. אבל בסדר. בדרך הבייתה (הפעם באמת) אמא שאלה מה אני רוצה עכשיו, עניתי די בצחוק שמילקשייק. באת רציתי משהו טעים, מתוק ורצוי נוזלי. מילקשייק היה ממש אחלה. זה נגמר בזה שחזרנו הבייתה, ואימא ניצלה אכן את שאריות התותים והחלב וניל והגלידת תות, למטרות מילקשייק מוצלח ביותר! יאמי J

אז הנסיעה הלא-משו, נגמרה דווקא לא רע.

בפעם הבאה שאנחנו בת"א, זה יהיה מתוכנן יותר. כי הפעם שומדבר לא יצא לפי התכנון, וחבל.

יום שלישי 26.4.2005

הלוואי והייתי זוכרת מה עשיתי באותו יום! הלוואי. עף לי מהמוח. בלאקאאוט. אני רק זוכרת ששוב נאלצתי לנהוג לכל מיני מקומות. אה, ושהיה לי שיעור מוזיקה.

*מתחילה להיזכר*

היה לי שיעור מוזיקה די בסדר בצהריים. אחריו אמא הכריחה אותי לנהוג לבד (עם המורה בתור מלווה) לאיזה יריד של יד שנייה לא רחוק מהבית. למרות שזה באמת לא רחוק, ואיזור מוכר, די פחדתי ליסוע לבד, אז אחרי ויכוחון שכזה, היא הצטרפה גם. זה נגמר בחניה מאוד מוצלחת ברוורס (פעם ראשונה שאני חונה נורמלי מחוץ לבית, עד כה פשוט לא היו הזדמנויות לחנות...) J אבל זה לא הכל. זה נגמר ב2 תיקים, שמלה נחמדה קייצית, חצאית שחורה ארוכה, וחצאית מוזרה בשחור-לבן, והכל ב30 ₪!

יום שני 25.4.2005

יומולדת לליז!

היה כיף J

יש אצלה פוסט.

אני אכתוב על זה קצת אח"כ. הפעם באמת.

יום ראשון 24.4.2005

נסענו לראות תחרות קפיצת סוסים ביגור. האמת, היה די יפה. אני אוהבת סוסים. הם חמודים וכיף לרכב עליהם. בכלל, אני וסבא שלי תמיד היינו רואים תחרויות קפיצת סוסים בטלויזיה, כשרק שידרו אותם, אז היה נחמד לראות כזאת בLIVE. היינו שם איזה שעתיים וקצת, והחלטנו לחזור. הייתי צריכה להספיק לאפות עוגה לליז, וזה לוקח זמן. אמא החליטה שאני אנהג חזרה. יופי. אחרי חודש ומשו שלא נגעתי בכלל בהגה. לא היה חכם. לקח לי אולי 4 פעמים (!) להתניע את האוטו ביציאה מהחניה, אבל לזכותי ייאמר שדי מהר חזרתי לעניינים. זה באמת נכון שנהיגה נשארת בידיים לא משנה כמה זמן עובר... רק צריך להתרגל בהתחלה (במיוחד לאוטו שלנו oO).

אחרי שחזרנו והתחלנו לעבוד על העוגה, התקשרו הדודים מיקנעם, ונאלצנו ליסוע לשם. (ליתר דיוק נאלצתי לנהוג הלוך ושוב, ועוד בחושך.) היה קטע מוזר מאוד בדרך חזרה שהייתה לי הרגשה שאימא שלי נרדמה, כי היה חושך, והיא הייתה ממש שקטה ולשם שינוי לא העירה לי כלום, אז באופן טבעי שיערתי לעצמי שהיא ישנה. זה קצת מלחיץ, כי זה גרם לי להרגיש כאילו אני נוסעת ממש לבד. בררר... בסוף התסבר שהיא בכלל לא ישנה. K אניווי, זכיתי ב200 ₪ ועוד פעם תחינה מהדוד שאני ארים אליהם טלפון. ררר... אני פשוט לא מסוגלת להרים טלפון לאנשים? Get It ! 

יום שבת 23.4.2005

בבוקר לשם שינוי לא קמתי מוקדם. ב10 בערך. ידעתי שבערב נוסעים לנהריה לאיזו חברה של אימא שלי מהעבודה, לעשות איתם את סדר פסח. במהלך היום הכנו להם כדורי שוקולד (עם מצה במקום ביסקוויטים) ונסענו בערב. היה נחמד. הבן שלה היה הזכר היחיד סביב השולחן מה שאילץ אותו לקרוא את רוב ההגדה ("נו אימא, אני לא יכול לראות את זה יותר, הדבר היחיד שאני חושב עליו זה האוכל!"). היה קטע משעשע לפני הכוס של אליהו הנביא, שהמארחת חיפשה יין/אלכוהול, כי על השולחן היו דברים נוסח "תירוש", שזה רק מיץ ענבים. חיפשה חיפשה, בקושי מצאה, לבן שלה נמאס והוא התפרץ ביציאה מוזרה נוסח: "טוב, אז אני אברך עם ה'אבסולוט' וזהו!" היה נחמד בסה"כ. הסבתא הסורית שלה (טוב, האימא של המארחת, אבל היא סבתא, ולכן תיקרא סבתא) הייתה ממש חביבה. היא אחלה בנאדם. גם הייתה שם חברה ארגנטינאית (במקור) של המארחת, וגם היא הייתה ממש נחמדה שכזו. רק אני יושבת ושותקת. אבל כזאת אני. אני לא מדברת הרבה. בד"כ. סוררי.

אניווי, היה מאוד נחמד. ראיתי את החדרים של הילדים שלה (הם כבר בצבא) והם ממש יפים J

מה שכן, הסבתא הנחמדה, כ"כ מצאה חן בעיני אימא שלי, שכל הדרך חזרה, היא דיברה על כמה טוב למצוא בנים ממוצא שכזה (יענו לא רוסים/אירופאים דווקא) כי זה עם חם ואוהב שכזה. האמת, אני לא אתווכח איתה. אף פעם לא אהבתי רוסים שיכורים, אבל עדיין. היה מאוד מאוד מוזר בכלל לשמוע את אימא שלי פולטת משהו בנושא.

יום שישי 22.4.2005

בבוקר הלכנו ל"קרקס מוסקבה על הקרח". היה יכול להיות יפה יותר אם הייתי ילדה קטנה, שהבמה לעומתה די גדולה. אבל היה יפה בכל מקרה. חבל שלא היה הרבה קהל בהצגת הבוקר, כי הגיעו להם הרבה יותר מחיאות כפיים ממה שכל מי שהיה שם היה מסוגל להעניק. בסוף המופע יצאנו וקנינו פרחים לקראת יום המחרת. המארחת ממש אוהבת חמניות, אז הכנו לה זר חמניות די מוצלח. חזרנו הבייתה ונראה לי שזהו. אני קצת סנילית לגבי אירועים שקרו לפני יותר מ5 דקות.

יום חמישי 21.4.2005

יומולדת לליז!

בבוקר שעתיים השלמה בפיכסיקה.. היה די משעמם... אחרי השעתיים אני וליז הלכנו לבית של אלן למען הענקת המתנה של ליז ליומולדת של אלן. סוף-סוף ראיתי את 3 החתולים שלה. ררר... חיות יפות! השיחה בדרך בין ליז לאלן כללה הרבה דיבורים מצד ליז, ופה ושם תגובות מאלן שהלכו בערך ככה: ".... טוב .... אוקיי.... בסדר.........." (הילדה עוד לא התעוררה :/)

לאחר מכן, סירבתי לבוא לעדן, בטענה שאני מתה מעייפות וחייבת להשלים שעות שינה. בסוף לא ישנתי ולא עשיתי שומדבר מועיל. היה לי הרבה יותר שווה לבוא לעדן. טוב נו, לא נורא...

יום רביעי 20.4.2005

יומולדת לשוקי, מן הראוי לציין לשם שינוי.

גם הפעם היו שעתיים השלמה בפיכסיקה, שאחריהן אני וליז נסענו לעדן. היה נחמד. בדרך לבית שלה קנינו מיצים ושדדנו (לפחות אני וליז) קצת את העוגות קרם לטעימה שלהם. היינו צריכות להתחפף עם כל הצלחת ^.~ היה טעים. באנו לעדן. בהינו באלבומי תמונות, הצקנו לאחות של בת דודה שלה (אני מניחה שזה הופך אותה גם לבת-דודה של עדן.), גרמתי לה להוריד לי שירים שאני חושקת בהם, וגם ניסינו להבין מה אכיל אצלה במקרר (רמז: ממש לא הרבה!). אניווי, בקיצור ולעניין היה נורא חביב. לקראת הצהריים חזרתי לשכונה, לקחתי תמונות מפיתוח, וכעסתי על אמא שגנבה אותן לדודים שלה להראות. אני שונאת שהיא עושה את זה!

יום שלישי 19.4.2005

לפני כמה שנים, הלך לי לאיבוד מהזיכרון שבוע שלם מחופש פסח. זה בערך מה שמתחיל לקרות. אני לא זוכרת כלום. אבל כלום. יש מצב שגם ביום הזה היה לי שיעור מוזיקה. אני די בטוחה בזה האמת. אבל מעבר לזה אני לא זוכרת. אולי ניסיתי לסדר קצת את החדר. קיצר, לא זוכרת כלום!

במילא תחילת החופש עצמו לא הייתה מעניינת במיוחד...

goth anime