*שם שנון אך לא מקורי*

"הודו?”
“הודו"
תום זרק בגדים לתוך מזוודת פלסטיק שנראתה יותר מתאימה לנסיעת עסקים של יומיים מאשר לטיסה לחצי שנה להודו.
“אני לא מבין".
הוא הסתכל עלי כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם. “מה יש להבין? אני טס להודו, לכמה חודשים”
“כן, אבל למה? זתומרת, מבחינתי עוף על זה, כן? אבל אתה בן עשרים וחמש, באמצע תואר, ואת הטיול שלך למזרח עשית לפני ארבע שנים כשהשתחררת. ושנאת את הודו. אז מה הקטע?”
“אני צריך למצוא אותה אחי” הוא אמר ברצינות מוחלטת תוך שהוא מתאמץ לסגור את הרוכסן על המזוודה המיניאטורית שבחר לקחת.
“אותה? יענו שלהבת? תגיד מה אתה דפוק? אחי, שלהבת בארץ כבר חודש. נפרדתם. אתה זוכר את כל זה כן?”
לתום לא היה אכפת. כבר חודש הוא אוכל את עצמו על הפרידה. מדי פעם היה אומר שאיבד את שלהבת בהודו, כאילו שהיא נפלה לו בטעות לאיזה אגם שם והוא לא מצא אותה. במציאות, היא פשוט מצאה איזה אחד בטיול, והחליטה לחתוך. ככה זה, קורה לטובות ולטובים ביותר, חו"ל עושה את זה לאנשים. אבל מבחינת תום זה היה יותר מזה. אפילו שלא אמר את זה במפורש, נראה שבעיניו הוא אשכרה איבד אותה, שם, באיזה הוסטל מפורק, או באיזה כפר מבודד. במובן מסוים זה באמת מה שקרה, אבל כל זה עדיין לא מסביר למה הוא אורז עכשיו תיק.
“דיברתי איתה אתמול, אתה יודע? שאלתי אותה איפה זה קרה. מתי היא החליטה. אני יודע בדיוק" ונראה שהוא לא מבין בעצמו כמה משוגע הוא נשמע, אבל בשלב הזה לא היה אפשר לעצור אותו. לפני שהספקתי לעכל את השיחה ההזויה הזו, תום כבר נופף בכרטיס שקנה בדקה התשעים ויצא מהבית. בדרך החוצה הוא נישק את המזוזה.

__________________________________________________________

" א' באלול, ה'תשע"ה

אני לא בטוח למה החלטתי לטוס. רועי היה בהלם כשהוא ראה אותי עם המזוודה. אני חושב שאם היה לו יותר זמן הוא היה עוצר אותי. מזל שלא היה לו. אני צריך את זה. אני לא יודע איזה תשובות אני מחפש, או איזה אני אמצא. יכול להיות שעוד חודשיים אני אחזור עם כלום מלבד המזוודה, ואז באמת אין לי מושג מה אני אעשה. כל מה שאני יודע זה שאיבדתי אותה בצפון הודו, ואני מתכנן למצוא אותה. אני לא יודע אפילו למה זה חייב להיות שם. למה אני צריך להגיע למקום ההוא אפילו שהיא מזמן כבר בארץ והיא וההוא גרים ביחד והכל. לא יודע. אבל אני צריך. אני יודע שאני צריך.”

__________________________________________________________

" י"ג באלול, ה'תשע"ה

חמש שנים מאז שחזרתי בשאלה, ועדיין אני מתעקש לרשום תמיד את התאריך העברי. יש דברים שקשה להתנער מהם. וחוץ מזה, התאריך הלועזי הוא זר מדי בעיני. אין לי בעיה לרשום אותו בראש הדף במחברת של הלימודים, אבל ביומן זה אחרת. גם בימי הולדת. כל דבר שיש לו משמעות, בעצם. החודשים הלועזיים לא מדברים אלי. אין להם משמעות. עברית, שפה קשה ככל שתהיה, הייתה במשך שנים השפה שאיתה הרגשתי. למילים יש משמעות. קשה לשלוף את זה מבן אדם.

פיתחתי הרגל לישון ברגליים משוכלות. זה לא התחיל כשהיא טסה, רק כשנפרדנו. אני חושב שהגוף שלי מסרב להכיר בזה שהוא ישן לבד.”

_____________________________________________

19.9.15

ארזתי תיק. על הזין שלי אני נשאר פה.
כולם אומרים שהוא נפל. טוב, כולם טועים. הם לא מכירים אותו. זאת אומרת, הם הכירו אותו, אבל לא מספיק. הם לא ראו אותו באותו היום, כשהוא ארז את המזוודה המחורבנת הזאת ויצא מהדירה. הילד הדפוק הזה אני לא מאמין. בן זונה. על הזין שלי הוא נפל, בסדר? תום קפץ. ואני הולך לשם כי, לא יודע. כי אני צריך לראות את המקום הזה בעיניים שלי. כי אין מצב שהוא נפל, זה פשוט לא הגיוני. אני חייב את זה. אני צריך לדעת אם הייתי יכול לעצור את זה. אני חייב לדעת.
לא אמרתי להורים. הם לא צריכים לדעת. אמרתי שאני הולך לנקות את הראש לאיזה כמה ימים אצל חבר בצפון. הם לא שאלו יותר מדי שאלות. עוד שעה הטיסה כבר.

לא יודע בכלל למה אני רושם את כל זה.

__________________________________________

" כ' באלול ה'תשע"ה

החלטתי לעשות את המסלול המלא. הייתי יכול כנראה לנסוע ישר לשם, אבל היה חשוב לי להתחיל מההתחלה. לעבור מה שהיא עברה. אדם לא פשוט הולך לאיבוד, הוא צריך לצעוד במסלול מסוים, ואלא אם הולכים אחריו, לא מוצאים אותו. לפחות ככה אני חושב, אני לא יודע.
אם הולכים אחרי אדם שהלך לאיבוד, האם זה גם אומר שאתה הולך לאיבוד? גם אם היעד ידוע והדרך חזרה ברורה?
בכל אופן, עוד שבוע אני שם. בינתיים אני רואה את השאריות שלה בכל מקום שבו היא הייתה. לא באמת, כמובן. אבל כל מקום שבו אני עובר מתחבר לי ישר לתמונות שהיא צילמה (כמובן שראיתי את כולן), וגם אם השאריות שלה הן רק שאריות זכרון אצלי בראש, הן עדיין שאריות שלה, והן עדיין מרוחות על כל הרחובות וההרים"

___________________________________________________________

21.9.15

אם תום היה פה, לא הייתי צריך בכלל לכתוב את כל החרא הזה. אם תום היה פה היינו מדברים על זה אחד עם השני ולא הייתי יושב ומזיין לעצמי את המח בכתיבה במחברת מזדיינת. את לא תום. את לא. את צל. את אשליה שאני מסתפק בה רק כדי לא להיות לבד.

אלוהים, אני מתגעגע אליו.

__________________________________________________________

" כ"ט באלול, ה'תשע"ה

הגעתי. יפה פה, באמת. מאין גסט האוס כזה, שעומד על איזה צוק עם נוף מדהים לעמק פה. לפי המפה במורד הצוק יש אגם. לשם אני צריך להגיע, אבל לא עדיין. החלטתי שאני צריך לנח קצת. הימים האחרונים היו דיי קשים, מזג האוויר לא מדהים. כששלהבת הייתה כאן זה היה לפני שהמונסונים נכנסו ואני נפלתי בדיוק עליהם. חוץ מזה שאני רוצה לעשות איזה ארוחת חג קודם. אני נשבע שכשירדתי מהאטובוס יכולתי לשמוע אותה. היא כאן, אני בטוח. בערב, אחרי הארוחה, אני אלך אל הצוק לראות אם היא למטה, מחכה לי"

_________________________________________________________

22.9.15

הגעתי בשש בערב והתפרקתי על המיטה בחדר. בחיים לא בכיתי ככה.
לא מצליח לאכול מאז. פשוט לא מסוגל להכניס כלום לפה.
מחר אני יורד לאגם.

לילה טוב.
________________________________________________________

כל היום לא הצלחתי לאכול כלום, אבל זה לא מעניין אותי יותר מדי. אני הולך אל הצוק.
מודה, דווקא יפה פה. יכול לראות את עצמי מתאהב פה במישהי. ויש גם ברוח פה איזה ריח מוכר. לא מסוגל לשים על זה את האצבע, כמו ריח של בית של חבר, שאתה נזכר בו כל פעם מחדש כשאתה פותח אליו את הדלת, אבל שוכח ממנו ברגע שיצאת.
אני שומע לחישה.
“רועי?”
אני קופא. זה הקול של תום.
אני רץ לכיוון הצוק, והלחישה שלו והאוויר הקר שורפים לי את הריאות. אני מגיע לקצה, רק כדי לראות בתחתית אגם עצום. למטה, ליד המים, מישהו עומד. זה לא יכול להיות. אני מעיף את המחברת ורץ למטה. לא יודע למה הבאתי אותה איתי בכלל. מחברת מזדיינת.
הדרך למטה מחורבנת ממש. כל כמה צעדים אני כמעט ונופל, ועדיין, אני רץ בכל הכח. הקול של תום נושב מבין העלים והענפים ששורטים את ידיי בדרך למטה, אבל אני לא עוצר. כשאני מגיע לתחתית, האגם פרוש מלפניי, ואין שם אף אחד. גם הקול שחשבתי ששמעתי, גווע ונעלם. אני צועד אל שפת המים, והירח מנתר מהגלים וצובע את האגם בכסף. על החוף, אני נופל על הברכיים ומביט אל המים. אני רואה רק את עצמי.

_____________________________________________________

“ א' בתשרי, ה'תשע”ו

אחרי הפרידה פיתחתי הרגל לישון ברגליים משוכלות.
חשבתי שזה הגוף שלי שמסרב להכיר בזה שהוא לבד, אבל לא נראה לי שזה המצב.
אני חושב שהוא פשוט ניסה ללמוד לאהוב את עצמו מחדש.”




******************************************************************************************************

הערות המחבר:

הסיפור הזה מתעסק באובדן ובהתמודדות איתו. אני לא לגמרי בטוח אם הסוף מתאים, או אם הוא היה צריך להיגמר דווקא בסצינה האחרונה של רועי. כל הסיפור נשאב ממספר השראות ואירועים, ומנסה למעשה לשלב את כולם למשהו אחד. בהתחלה כשהרצתי אותו בראש שלי הוא בכלל סופר מנקודת מבט אחת, זאת של תום, והמטרה הייתה שהוא יגיע בסוף לאגם ויראה את עצמו. הרעיון שעומד ברקע גם נרמז בפסקה האחרונה, שבה הוא אומר שהגוף צריך ללמוד לאהוב את עצמו.
אני לא אוהב להיות כל כך בוטה וישיר במסרים שלי בסיפורים, אבל הקטע שהסיפור עם הרגליים הוא אמיתי מאוד, משהו שמצאתי את עצמי מתמכר אליו אחרי פרידה, והרבה זמן תהיתי מאיפה הוא הגיע. מכיוון ואני נוטה לשייך ציוריות גם לדברים סתמיים בחיים איכשהו עלו בי שני ההסברים שנמצאים בסיפור לתופעה, ווהם למעשה הניעו את הרצון לכתוב את הסיפור הזה.

במקביל, הודו נותנת לי הרבה השראה לכתיבה לאחרונה, והסיפורים כולם נוגעים למערכות יחסים. חברה טובה שלי טסה להודו ונפרדה מהחבר שלה מזה שנתיים מיד אחרי, ומישהי שיצאתי איתה טסה להודו ופגשה שם מישהו. אנשים אומרים שהם הולכים לאיבוד כדי למצוא את עצמם, או כדי ללכת לאיבוד, וזה מה שנתן לי את הרעיון לכתוב סיפור על איך שאיבדת מישהו בהודו ואתה נוסע להחזיר אותו. כמו שהסיפור מבהיר, אתה לא חיבב לאבד אותו באמת שם (כמו שתום מת בהודו), אלא יכול פשוט לאבד אותו כמו ש"מאבדים" חבר טוב, או חברה, במקרה של שלהבת ותום. הרעיון של גיבור שהולך "למצוא" את הבחורה שהוא איבד היה מאוד יפה בעיני, ורק בדיעבד הבנתי שזה קצת מוטיב חוזר אצלי, שנכתב עליו בעבר בסיפור כאן שנקרא המבוך (אם כי לקח את העניין בכיוון אחר).

יש הרבה "ביצי הפתעה" שאני אוהב להשאיר, בין אם בשירים ובין אם בסיפורים שלי. איך תום אומר - "יש משמעות למילים". הרבה פעמים אני משבץ אותן ותוהה אם מישהו בכלל שם לב. יש חברה יקרה שמשועשעת מהן למדי אז מדי פעם אני אפילו בוחן אותה לראות אם היא מצאה את כולן.  בכל מקרה, סתם שתדעו (;

באשר למה שקרה, האם תום קפץ, או נפל, הסיפור נשאר, בכוונה, פתוח בהיבט הזה. אני יכול להגיד לכם, מתוך מחשבה אמיתית על העניין, שמי שיעמיק לחקור רק יגלה כמה הדבר מאוד יכול ללכת לכאן או לכאן. גם ההסבר שמאחורי למה הסיפור אינו חד משמעי הוא מאין "ביצת הפתעה", למי שיטרח לנסות לפענח.
החלק החשוב בעיני בסיפור הוא הרבדים השונים והשלבים בהתמודדות עם אבדן, ואיך אנשים שונים לוקחים את זה בצורה שונה, ובמקביל איך הם פוסעים בדיוק באותה הדרך.
חברים רבים שלי שיצאו ממערכת יחסים ארוכה הגיבו בצורות מאוד דומות לאיך שאני הגבתי, כמו שרועי הולך, בדיוק כמו תום, לחפש את מי שהוא איבד. שניהם גם ראו בסוף הדרך את האדם שהם חיפשו, ואנחנו יודעים לפחות על רועי שהוא בסוף הצליח "למצוא" את עצמו. את מה שנותר. בזה הוא הצליח להמשיך הלאה בעצם, ולהיפרד מהאובדן / חיפוש.