יש דברים שלמדתי על עצמי בזמן האחרון, לא מעט. חלקם היו דברים שהיו שם כבר זמן מה, נחים בשקט ואינם מופרעים על ידי. אני לא בטוח בסיבות, ייתכן שפחדתי מזה, לא פחד ממשי שאפשר לתת לו סיבה ותוצאה, אלא יותר חשש כזה. כמו כשעומד מולך מישהו עם מוגבלות ואתה מתאמץ להסתיר את חוסר הנעימות שלך ממנו, מנסה להתנהג כרגיל. בסופו של דבר זו הצגה, ויכול מאוד להיות שהוא רואה אותה. אתה לא מוצא סיבה ברורה ללמה אתה מתנהג ככה, מגרד את אוזן שמאל עם יד ימין, אבל ברור לך שככה צריך לנהוג. אבל לא תמיד.
אני חושב שאחת ההבנות עליי, דבר שידעתי אבל לא התייחסתי אליו, הוא הנוהג שלי שלא להגיד כשמשהו מפריע לי. זה התחבר לי להמון דברים. אני פשוט מעדיף להבליג, ומעדיף לחכות ומעדיף להתאפק. כי איפוק והבלגה הן תכונות נעלות, כמו שאמרו לי בילדות כשהייתי נכנס לכל כך הרבה מכות עם ילדים, "למה לא ספרת עד עשר?", ושנאתי את כל המורים האלה וכל הילדים האלה שהתנהגו כאילו הדבר הכי טבעי והגיוני לעשות כשאתה מרגיש דחוי ונלעג, וכשהכעס והעלבון עברו כל גבול, כאילו אז הדבר הכי טבעי לילד קטן הוא לספור עד עשר. ואיך שנאתי את אותם מורים שידעו להפיל את הבעיה עליי, אבל לא לשים לב שמשהו גדול יותר קורה בכתה. אבל איכשהו, איכשהו מכל השנים האלה, ואני נוטה לחשוב שגם בגלל הקרטה, למדתי איפוק, ואני גאה בו. אבל כמו כל דבר טוב, יש לו מידה.
כשהחדר שליד עושה המון רעש, אם אני לא מכיר אותם, אני אעדיף פשוט לשים כרית על הראש מאשר ללכת ולבקש שיהיו בשקט. אני כנראה גם לא אתלונן. רק בלב. לא אכפת לי יותר מדי כשהאוכל מתעקב במסעדה, אני כנראה גם לא אנסה לזרז את המלצרית או משהו. אני נינוח, וכמו שאמרתי לפעמים זה דבר טוב, אולי גם במקרים שציינתי, אני כבר לא יודע.
אבל זה רע כשזה נוגע למערכות יחסים. לא משנה אם רומנטיות או סתם חברויות, אבל אי אפשר לתת לדברים האלה להתקע. הפחד הזה שלהרוס מה שיש, הפחד ממש שיקרה אחר כך, הוא טבעי, אבל הוא רע. בסוף אתה נרקב מבפנים עם איזה כעס לא מוסבר, לפעמים אתה שוכח למה אתה כועס אבל אתה מרגיש כל כך רע, וזה עושה לך רע. בסוף זה פשוט לא יעבוד.
אני זוכר, אחרי הקשר האחרון, היה לי חשוב לשמור על קשר. זה היה "הדבר הנכון" לעשות. ובאמת, היא אחת האנשים שהיה לי הכי נוח לדבר איתם. אני לא יודע אם זה היה הפחד לאבד מישהו מרכזי כל כך בחיים, ושאהבתי אותו כל כך שהביא אותי לרצות לשמור על קשר. אני זוכר איך זה ממש הטריד אותי, הכעיס, פגע, כשהרגשתי שלמרות שאמרנו שנדבר זה לא קרה. היה פחד, לאבד את האדם היחיד שהרגשתי שאני יכול לדבר איתו על הכל, היה פחד כי לא היה גם מישהו אחר למלא בו את החלל הזה. עד היום, כמו שאמרתי, יש הרבה אנשים שאני שומר הרבה בפנים מולם. אבל רק לאחרונה התחוורה לי איזו מחשבה, שאני עוד לא בטוח אם היא תוצר של נבירת יתר בעבר ובעצמי, או אמת. בסוף כשחופרים כל כך הרבה זמן וכל כך עמוק, עלולים להוציא דברים לגמרי מהקשר. לראות דברים שלא באמת שם.
אני זוכר שבסוף הקשר לא היה לי טוב. ולא אמרתי דבר. והרבה זמן אחרי עוד חשבתי הרבה על כמה שטוב היה לי, וידעתי שסיימתי את הקשר כי לא היה לי טוב, אבל עדיין כל מבט על הקשר היה מלא בנוסטלגיה. לא הרגשתי כמעט כעס, רק כאב. ואני מסתכל לאחור, והרי מתאים לי ממש לא לכעוס. להתעצב כן, אבל לכעוס זה משהו שאני לא עושה יותר מדי. אבל בסוף, כשלא כעס ולא ביטוי של עצב יצאו החוצה, הכל נקבר בפנים. איפושהו אני חושב שרציתי לשמור על קשר גם כדי להשאיר את האופציה שאולי, אחרי כמה זמן, כשאנחנו לא ביחד, אני אוכל סוף סוף להשתחרר מזה. להתוודות על הכאב שלי שמעולם לא באמת התוודיתי עליו. אולי אפילו לכעוס קצת. רק בזמן האחרון שקלתי בכלל, אולי, לפתוח הכל. אבל לאיזו מטרה? מה זה ייתן לי או לה חוץ מכאב לא נחוץ? ופתאום הרעיון של לשמור את הכאב שלי לעצמי נראה הרבה יותר הגיוני, כי לזה אני רגיל. וזה גם נראה כמו הדבר הטוב לעשות. ועדיין, אני עוצר לפעמים ואומר "די כבר עם הדבר הנכון לעשות. עם כל הדברים הנכונים המזדיינים האלה בסוף אתה היחיד שנשאר קבור ברגשות הלא פתורים האלה שלך". וזה נכון. זה הדבר הנכון להתאפק, ולהבליג, זה מה שמצופה מאדם לעשות. אבל בני אדם לא עושים את זה, ומסיבה טובה. ואני עושה את זה, מסיבה טובה שאף אחד לא באמת מיישם.
וכמעט ואמרתי לה, כמעט ורשמתי פה, ולפעמים רשמתי בצורה זו או אחרת, ועל כל ניסוח התעדנתי וניסיתי לא לפגוע והרגשתי כל כך אשם שאני נותן לעצמי ככה להתפרץ, והנה פה, אפילו שאני לא אומר את מה שמפריע לי [וכנראה גם לא אגיד, או אכתוב], אני מפחד קצת שמשהו רע יקרה.
אני עומד להיות מפקד, ואני לא אוכל לתת לדברים כאלה לקרות. זה אחד הדברים הבסיסיים. זה עלה במהלך איזה סדנת פיקוד, על זה שאם אתה לא מסכים עם דרך הפעולה של הצוות שלך, אם אתה מאמין בצורה מסוימת שבה הדברים צריכים להתנהל, אתה לא יכול לחכות, ולא יכול להבליג. אתה יכול להקשיב להם, ולתת פתח לגישה שונה. אבל בסופו של דבר, אם וויתרת על משהו, יהיה קשה מאוד לדרוש אותו אחר כך. ואני, עכשיו כשברורה לי הבעיה הזו אצלי, אני חייב לשים לב, ואני באמת מקווה שאצליח.
הגעתי גם למסקנה שאני נוטה לחכה את מי שאני נמצא איתו. זה מוזר ממש. זתומרת, ברור שכל אחד מתנהג שונה לפי מי שהוא איתו, והמעגלים החברתיים והכל. אבל, פתאום הבנתי שכשאני בתוך קבוצה, אני נוטה מהר מאוד לאמץ איזה סממן שלה. לפעמים זה סוג הומור [בד"כ], לפעמים זה חיתוך דיבור, או תנועת גוף. משום מה זה קורה רק בצבא. ולפעמים עם אנשים חדשים, או אנשים שאני לא בקשר כל כך אדוק איתם. עם החברים מהתיכון אני חושב שאני הכי טבעי. נראה לי, לפחות.
הבנתי גם לאחרונה כמה היחס שלי עם חיל הים, וחובלים, מורכב. פרשתי, פרשתי מתוך אידיאולוגיה והבנה שהקורס פשוט לא יוצר מפקדים טובים. ושהוא לא יעשה ממני מפקד טוב. אבל נראה לי שאני לוקח על עצמי את המשימה להוכיח את זה בכל זמן שהוא. אני במאבק מתמיד להוכיח שלא הקורס עושה מפקד טוב, ולא הקורס נותן לך את הידע. אני עושה את זה ע"י זה שלמרות שאני לא בקורס, אני מנסה ללא הפסקה להיות לא פחות טוב מכל חובל שאני פוגש. זה מכניס אותי לכמה וויכוחים עם מפקד היחידה [אפילו שבינתיים אני צודק בלא מעט פעמים], וזה מכניס אותי לרצון לא פוסק להוכיח שאני טוב ולנסות להיות טוב "יותר". אני האחרון שיגיד שהקורס לבד הופך אותך למפקד טוב יותר, אבל עדיין, הנסיון עושה את שלו, והמשימה שלקחתי על עצמי מבלי לדעת בכלל, אולי היא גדולה עליי, ואולי היא רעה בשבילי. אולי עדיף היה אם הייתי נח. אולי כל זה סממנים לזה שאני לא מרוצה במקומי, למרות שאני מאושר ביחידה ומאושר להיות מפקד עכשיו. לפעמים כל השאר סתם מעיב על הכל, ואולי פשוט הגיע הזמן לנוח.
אולי, אני צריך להיות הכי טוב שלי, ולתת הכל, ולא לנסות להיות טוב יותר מהם. להפסיק לנסות להוכיח לעצמי שעשיתי את הבחירות הנכונות, ופשוט להנות מהבחירות שלקחתי. שמח במקומי.
יש בי הרבה שריטות. אני עייף עכשיו, ופרקתי הרבה, את הדברים החשובים בכל אופן. אין בי כוח לפרוק עוד, למרות שהן עוד יושבות שם, מחכות שאספר אותן החוצה. והרי לכתוב את זה הופך את זה לאמיתי, ואם זה אמיתי אפשר לשנות את זה, או לקבל את זה. אבל להכיר שזה שם- זה הצעד הראשון, כנראה.
אני חושב שאשן טוב הלילה,
נדב
כינוי:
אחד מיני רבים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
