*שם שנון אך לא מקורי*

כשהייתי קטן נורא אהבתי להתעסק בפלסטלינה. הייתי לוקח את הגושים השונים ומעצב אותם לכל מיני צורות. היו כל מני גוונים, וכל סוג פלסטלינה היה בעל תכונה מסוימת שונה במעט מהאחרים שהגדירה את מה שהוא ולמה אני אשתמש בו. היו כאלה שהשתמשתי בהם כדי ליצור דמויות שונות, היו כאלה שיצרתי מהם גלימות גדולות, והיו כאלה שהיו כדורי אש ופרצי קרח. לפעמים מתוך אקט ילדותי הייתי לוקח את שתי הפלסטלינות, שלפעמים כבר יצרו צורה מסוימת, ומערבב אותן. מסובב אחת אל תוך השנייה ומערבל. בהתחלה כמובן היה אפשר להבחין בהבדלים. מאוחר יותר הגוונים כבר התערבבו לשני צבעים ועוד שילוב שקשה לקבוע איזה חלק בו הוא מאין. לבסוף נוצר צבע אחיד עם פסים קטנים. עכשיו כבר היה בלתי אפשרי להגיד איזה צבע איפה, ושני הגושים נהפכו למשהו אחד ושלם שמכיל בתוכו את שניהם. להגיד שניהם היה כבר מיותר, בגלל שלמרות שהוא הכיל את שניהם, הרי שהם כבר איבדו את ההבדלה בינהם. ברגע זה הם היו חומר אחד בלתי ניתן לפיצול. יותר לא היה גוש א' וגוש ב', אלא גוש ג', שכל פיצול בו היה נותן לך פשוט עוד גוש ג'. לא משנה מה, אפילו אם שני הפלסטלינות יריבו ויתחלקו חצי חצי בכמות החומר, בסוף יעזבו שני גושי ג'.

וזו אהבה.

__________________________________________________________________________________

אני חושב שאהבה היא דבר עצום. היא כמעט בלתי ניתנת לתיאור. הטקסט למעלה מתאר כנראה את הדבר הכי קרוב שיכולתי לחשוב עליו, וזה שאהבה זה להיות שלם כחלק ממשהו. זה להיות המרכיב והמכלול בו זמנית. זה המצב בו אתה ועוד משהו מתערבבים יחד עד כדי מצב שבו האחד מאופיין על ידי האחר כמו שהאחר מאופיין על ידו. זו התחושה הזו בה אתה מפר כל חוק הגיון ופיזיקה, בו אתה מרגיש שאתה שלם, שאתה כל מהות דבר מסוים, ובמקביל אתה יודע שיש עוד משהו איתך שם שהוא חלק מהדבר הזה בדיוק באותה מידה, ושהוא שלם בדיוק כמוך. שני שלמים שיוצרים שלם אחד.

זה כנראה אחד משיאי הרוחניות, אהבה. זה משהו שהוא מאוד בלתי נתפס, ועדיין הוא מאוד דומיננטי. אני לא חושב שאהבה נוגעת רק לבני אדם [או דברים חיים לצורך העניין]. אני יכול להיות מאוהב במקום מסוים, או בסיטואציה וזמן מסוימים. אפשר להתאהב במוזיקה, או בציור. הנקודה היא שכשאתה עומד אל מול אותו מושא אהבה אתה מרגיש שלם איתו. אתה מרגיש שהשלם הזה גדול ממך, ועדיין, שאתה כל כולו. להאהב במקום מסוים זה לא לאהוב את איך שהוא נראה, אלא להרגיש שהגבולות בין האדמה לכפות הרגליים שלך נעלמו. זה לא לעמוד על האדמה ולהרגיש את הרוח, אלא להיות האדמה ולהיות הרוח ולהיות העץ. זה לרצות לחבק את כל המהות של מה שמסביבך ועמוק בפנים, אפילו שזה בלתי אפשרי, לרצות להספג את תוך המהות הזו ולהרגיש חלק ממנה, ממש כמו שהיא חלק ממך.

לאהוב בן אדם, ולא דווקא בצורה רומנטית, שזה דומה מאוד. זה לרצות להיות מוכל בתוכו ושהוא יהיה מוכל בתוכך. יכול להיות שבגלל זה חיבוק הוא דבר כל כך עוצמתי כשהוא נכון. אתה עוטף ונעטף באותו הזמן. אתה נותן ומקבל ויש משהו בחיבוק שהוא כל כולו מהות האהבה. גבולות הגוף שם, אבל הם נסתרים. אם נעקוב אחרי התחושות שלנו נדע מה אנחנו ומה השני, אבל זה לא משנה כי אתה כבר לא א', מחבק את ב'. אתה פשוט אנשים מחובקים.

אני חושב שלאהבה אין חוקים. אפשר להיות מאוהב ללילה ממש כמו שאפשר לאהוב לזמן ארוך. אפשר להפנים את האהבה ברגע אחד, ואפשר לתת לה לחלחל. הרעיון הוא כל כולו בתחושה. נכון, התאהבות ללילה ייתכן והיא פחות מחייבת מאהבה שנוצרת אחרי זמן ארוך, אבל בעוצמתה ייתכן מאוד שהיא אינה נופלת. אתה יכול לפגוש במישהי הלילה ולהתאהב בכל מובן שלה, בכל חלק ממנה שנחשפת אליו. נכון, אתה לא "באמת" מכיר אותה, אבל רגש הוא משהוא כל כך יותר עמוק מידע. כמו שאדם יכול להרגיש שאקורד מסוים אמור לבוא אחרי אחר, אפילו מבלי שהוא יודע למה, ככה דברים יכולים להרגיש נכונים ללא הסבר. בדרך כלל התאהבות של לילה מלווה במשהו פיזי, או לפחות צפייה לדבר כזה. זה לא בהכרח סקס, זה יכול להיות גם חיבוק, נשיקה, או לישון ביחד. אני חושב שהמגע מעצים את תחושת השלמות הזו.

אהבה, ואהבה אלפטונית הם דבר דומה שנוצר במרוצת הזמן, והוא יותר עוצמתי ומשמעותי כלפיי מי שנמצא בא [לדעתי]. אהבה ללילה יוצרת עירבוב מסוים, אבל אהבה ארוכה, קשר של שנה שנתיים, הוא מביא אותנו למצב של גוש ג'. אפילו אם האנשים נפרדים, הם כבר היוו חלק כל כך דומיננטי בחיי האחר, שהם יוצאים מהקשר עם המון מאותו אדם שהם עזבו, ועם המון מאותו קשר שנגמר.זו אהבה שנובעת מהיכרות עמוקה אחד עם השני. אהבה שנובעת מכל כך הרבה חוויות משותפות שהן כבר לא מגדירות אותך, אלא אתכם. שיחות רציניות ששינו את שניכם, סודות ששיתפתם שהפכו את שניכם לשומרי הסוד. אתה נהיה חלק מישות אחת שמרכיבה אתכם, ולא משנה מה, אחרי הקשר חלק גדול ממי שאתה כבן אדם, לפעמים בדברים קטנים ביותר, הוא תוצאה ישירה של אותו האדם שהיית איתו. ב"שמש נצחית בראש צלול" ג'ים קארי רוצה למחוק את כל הזכרונות שלו מקשר שנגמר, כדי לא לסבול. אבל הוא לא היה יוצא אותו האדם. הוא לא היה נשאר דומה ללא הזכרונות. מזכיר קצת את הפרק של "מופע שנות השבעים" שבו אריק רואה איך הוא היה נראה אם הוא לא היה עם דונה. הנגיעות הקטנות האלו, הן אלו שמעצבות אותך, והתהליך דו כיווני.

אני חושב שמה שאני מתגעגע אליו באהבה זה לישון עם עוד מישהו. אפילו שהרבה פעמים זה לא נוח, ואתה מנסה לא לנשום חזק מדי על העורף שלה, ומפחד שתנחר בלילה [והרי אי אפשר לעשות משהו בנוגע לזה], והשיער מציק בפנים, השינה ביחד, היא כנראה אחד הדברים שממצים את האהבה. שינה, שהיא דבר אינדיבידואלי, כי כל אחד חולם את חלומו שלו בלי שאף אחד יכול לחדור פנימה, פתאום נהפכת לדבר משותף. זה לא אתה ישן, זה אתם ישנים. כמו גוף אחד עם שתי תודעות. אתם לא חולקים את המיטה, אתם יחדיו בה.  תקופה ארוכה יכולתי לישון רק עם רגליים מוצלבות, ועכשיו אני מוצא את עצמי לא פעם נרדם ככה, בלי ששמתי לב. כי למרות שהקשר עובר, משהו מהותי ממנו נשאר בתוכך. ממש כמו כאבי פאנטום, אפילו שפיזית העניין נגמר, המוח מורגל למשהו אחר. המצב הטבעי של המוח הוא כשהוא חלק משלם והשלם זה אתה. i am he as you are he as you are me and we are all together?

מצחיק, אני תמיד מסוגל להבין דברים רק בדיליי. בזמן שאהבתי לא הייתי יכול להסביר את זה. לא מצאתי מילים מתאימות. אחרי הפרידה לא יכולתי להבין את עצמי, את מה שאני חווה, במשך חודשים רבים. רק עכשיו, כשהכל כבר מאחורי, קל יותר להבין ולהעמיק אל הדברים האלו. קל יותר לנתח את מה שכבר לא כל כך חי ובועט בקרבך.

אז אני אחזור על האיחול מהפוסט לפני האחרון [נדמה לי].

אני מאחל לכם שתאהבו, ושתדעו להעריך כל רגע מאותה תחושה נפלאה. שתהיו שלמים עם האהבה שלכם. שהיא תספק אתכם ושאתם תספקו אותה. שלא תתנו לביישנות, או לציניות, או לבגרות המטופשת לפגוע בילדותיות שהיא אהבה, בפתיחות והכנות שהיא אהבה. חבל לאבד אותה רק כי העולם אוהב לצחוק עלינו כשאנחנו מגוחכים. אין מה לעשות, כל אדם יהיה מגוחך אל מול דבר כמו אהבה אמיתית, אבל בתחרות בין להיות מגוחך ומאוהב לבין להיות רציני וחסר אהבה, האופציה השנייה נשמעת כל כך עצובה, שאין בכלל שאלה.

לילה טוב(=