אולי אני אשמע כמו ילדה קטנה... כמו איזה תינוקת או משהו אבל אני כ"כ צריכה את אמא ואבא שלי עכשיו ...
יום לפני שאני יוצאת לטיול, בלי שאמא תעזור לי לארגן את התיק, בלי כל הבדיקות בפעם המי יודע כמה...
בלי נשיקה וברכה לטיול נעים מאבא... אוף.
אני כל כך צריכה אותם עכשיו... לחבק אותי, להגיד לי שיהיה בסדר!
שאני אפסיק לדאוג! שאם יהיה לי רע- להתקשר והם יבואו...
שהם אוהבים אותי ומחכים לי בבית.
ואני כמו תינוקת בוכה עכשיו.
הרי אני זו שדחפתי אותם לצאת לטיול הזה לפראג, ובצדק! מגיע להם!
אז למה אני- שכבר עולה לח', לא ילדה קטנה- בוכה ומתגעגעת כל כך ?
אני לא יכולה לספר לאח שלי, הוא יצחק עליי, או שיגיד לי להתבגר,
וזה נכון, אבל עדיין...
קשה לי לצאת לטיול בלי שהם יהיו כאן.
אוף ! שהדמעות האלה יפסיקו כבר!
הרי יש כאלה שאין להם הורים בכלל, אז למה אני בוכה הא? הם חוזרים עוד כמה ימים, הם לא הלכו לנצח.
תפסיקי לחשוב רק על עצמך! את אגואיסטית ובכיינית. זהו. אני סתם טיפשה.
עזבו:(
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תמרעע3>